הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)לא תשא שמע שווא – בין המצוות היסודיות שאנו לומדים בפרשת השבוע ישנו איסור גם על שמיעת שמע שווא. איסור זה על שמיעה כולל בתוכו, לדעת הפרשנים, עניינים שונים. התרגום הקרוי יהונתן מלמד "עמי בני ישראל: לא תקבלון מילי שיקרא מגברא דייכול קורצין בחבריה קדמך", לאמור: אל תקבלו מאחרים דברי לשון הרע על חברים אחרים. שימרו על טהרת האוזן, ועל התכוונות הלב, ואל תתמכרו למציאות בה נהנים לשמוע עניינים רעים על חברים. רש"י ביאר כי מדובר גם על דיינים: "…אזהרה למקבל לשון הרע ולדיין שלא ישמע דברי בעל דין עד שיבא בעל דין חבירו". ישנה אפוא הרחבה: אין מדובר בשמיעת דברים רעים בלבד, כי אם בהאזנה לא הוגנת לצדדים השונים המתדיינים בפניך. על הדיין להיזהר מהנטייה הטבעית הקיימת בלב האדם להאמין לעמדה הראשונה שהוא שומע, כיוון שהיא פוגשת אותו לפני שיש בתוכו התייחסות כלשהי לסוגיה, ועל כן הוא נוטה להאמין לראשונה שבדעות שהוא פוגש. האחריות שלו על האמת שהוא מקבל היא כה גבוהה, שלא רק ללשון הרע אסור לו להאמין, כי אם מוטל עליו ליצור תנאים שיאפשרו לו להכריע בין עמדות שונות בצדק וביושר. ישנם כמובן גם פירושים אחרים.
איסור זה של שמיעת שמע שווא יש בו היבט אישי והיבט חברתי. בהיבט האישי אין דבר מה משחית יותר מאשר ניצול כוחות השמיעה והתקשרות הבינאישית לצורך הפצת רע בעולם. האדם המאזין רוע ואינו יוצר תנאים הוגנים לעמדות השיפוטיות שלו הופך לאדם מאוס, שעליו כתבו הזקנים מבעלי התוספות: "לא תשא שמע שוא לא תזכיר. ולפי' נסמכה לפסוק של לכלב תשליכון. לומר כל המעיד עדות שקר ראוי להשליכו לכלבים שכן מצינו באיזבל". הם ביארו (כפרשנים אחרים) שאין מדובר רק בשמיעת שמע שווא, כי אם גם בהשמעה, וראו באדם המתחכך כל הזמן ברע מי שראוי להשליכו לכלבים. התנהגות זו משחיתה את נפש האדם בעיקר בשל העובדה שהוא מתרגל להסיר את האחריות שלו עצמו לדמותו הטובה, ובמקום להתקדם מבחינה רוחנית ומעשית הוא משקיע את זמנו מאמציו וכישרונו להביט על הרע במציאות, לשפוט שלא בצדק, ולרדד את עולמו הפנימי.
ברם, איסור זה אינו נוגע רק לדמות האדם כי אם גם לדמות החברה. חברה בה זו האווירה הרוחנית שבה אינה יכולה להיות חברת צדק. במקום בו עיקר התקשורת בין בני אדם עוסק בלכלוך מתמיד האחד על השני, במקום בו לא ניתנת אפשרות הוגנת לשיפוט עצמי, במקום בו מקבלים לשון הרע ומסכסכים ופוגעים ועולבים האחד בשני, לא ניתן לחיות. הלוא אלה דברי ירמיה כשחשף את האווירה הזו בירושלים: "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים. וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ נְאֻם ד'. אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ. וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ".
חלק בלתי נפרד מבניית חברת צדק ומשפט נעוץ בכך שניתן יהיה לחיות בתוכה. שלא יצטרך כל אחד לחשוש מעורמת השני ומדורשי רעתו, שלא ישתלט השקר על התקשורת החברתית ומכוחו של השקר תאבד החברה את היכולת שלה להבחין בין רע לטוב, ושלא יחוש כל אחד שהתקשורת שבין בני האדם מבוססת על היתול ועל עיוות. ההקפדה היתרה על הימנעות משמיעת לשון הרע, כמו גם על הרצון לחיות בחברת אמת בה נשמרת יכולת השיפוט האנושית בצורה המלאה והטובה ביותר, היא אחד מהיסודות הגדולים של קיום חברת תקינה. קשה לומר שזו המציאות השוררת היום בחברתנו, ופרשת השבוע מטילה עוד משימה על כתפינו.
(משפטים תשסז)
