מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי

הרב צחי הרשקוביץ, רב ביכנ"ס "נצח שלמה" פ"ת
פרשתנו חותמת בדיני בנין המזבח, לכאורה בלי שום קשר לנאמר קודם לכן. סיכום התורה לאחר מעמד הר סיני הוא (שמות כ,יח-יט): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם". סיכום זה מתאים מאוד לחתימת עשרת הדברות, בקובעו את יסוד הזכרון של מעמד הר סיני, הבהרת המאורעות לאשורם (אתם ראיתם – אתם ולא זר, ראייה ולא מפי השמועה), וכן אזהרה נוספת על עבודה זרה, לאור עוצמת המעמד וקדושתו. אולם, מדוע לאחר מכן מעניקה לנו התורה שלושה פסוקים העוסקים אך ורק במזבח? יתר על כן, הרי טרם נצטוו ישראל על הקמת המשכן והמקדש, ומהיכן באו דינים אלה?
נבחן את דברי הכתוב, וננסה לדלות את העקרון התורני שהכתיב את מיקומם כאן (שם,כ-כב):
"מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ. וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו."
עולה מתוך הפסוקים שהמזבח היה אמור לקום בלי שום קשר למשכן ה', והמשכן, שהוא המעטפת, עם כל כליו הקדושים והטהורים נועד לתפקיד אחר מזה של המזבח. לפי ביאור זה קשים מאוד דבריו של רש"י על פס' כ:
"בכל המקום אשר אזכיר את שמי – אשר אתן לך רשות להזכיר שם המפורש שלי, שם אבוא אליך וברכתיך אשרה שכינתי עליך. מכאן אתה למד שלא ניתן רשות להזכיר שם המפורש אלא במקום שהשכינה באה שם, וזהו בית הבחירה. שם נתן רשות לכהנים להזכיר שם המפורש בנשיאת כפים לברך את העם".
לפי רש"י כוונת הכתוב כאן היא שרק בבית הבחירה מותר יהיה להזכיר את שמו של ה', וממילא שרק שם מצויה ברכת ה'. אולם, לפי דברינו ההכרח מחייב שלא מדובר כאן על בית הבחירה, שהרי נשמע על בית הבחירה רק לאחר פרשת משפטים, בתחילתה של פרשת תרומה! נראה שלחומר קושיה זו נזקק רשב"ם, נכדו של רש"י, להעניק לנו פירוש מקורי, אך קשה גם כן:
"מזבח אדמה תעשה לי – לפי שהאומות עושים אשריהם על המזבחות… לכך אומר הקב"ה: ואפילו אם תעשה לי מזבח – לא תעשהו אלא מאדמה, שאין רגילים לעשות ציורים וצלמים כי אם מלאכה חלקה. ואף אם תרצה לעשות מזבח אבנים – אבנים שלימות תבנה את המזבח של ה' א-להיך… ולא תבנה אתהן גזית, כי כשבונין אותן גזית בכלי ברזל רגילין המסתתין לעשות בהם ציורים וצלמים…".
לפי דברי רשב"ם אין כאן כלל ציווי על בנין מזבח, אלא רק אזהרה מפני יוזמה כזו של העם. לאמר, אם בכוונתם לבנות מזבח מיוזמתכם ורצונכם הפרטי – עשו זאת בתנאים המגבילים שלפנינו, קרי רק מאדמה או אבן, ותוך הרחקה יתרה מכל אפשרות של ציור וסיתות אסורים. אמנם, רשב"ם מסתדר יפה עם כך שבפועל אכן חלו מגבלות אלה, וכן עם העובדה שהציווי על הקמת המזבח יופיע רק לקמן (שמות כז,א-ח), וגם שם לא כתוב ממה המזבח עשוי, אלא רק במה יצופה. אולם, יחד עם זאת קשה לקבל שדברי הקב"ה המפורשים: "מזבח אדמה תעשה לי" אינם אלא הגבלה, ואין בהם מצווה.
למעשה, על שאלה זו כבר ענה אחד מן התנאים, כמפורש במכילתא ד' ישמעאל לפרשת יתרו (מסכתא דבחדש פרשה יא):
"ואם מזבח אבנים תעשה לי. רבי ישמעאל אומר: כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלשה… כיוצא בו 'ואם מזבח אבנים תעשה לי' – חובה…". (המשך המכילתא קשה להבנה, וגדולי עולם נדרשו לבארו). הרמב"ם (ספר המצוות עשה כ) מביא את דברי ר' ישמעאל הללו, ומגיע בזכותם לפתרון ביניים. לשיטתו, מדברת כאן התורה בזמן היתר הבמות, כאשר ישראל חפצים להקריב קרבנות לה' עוד לפני בנין המקדש. אמנם, גם לאחר הקמת המשכן עוד הותרו הבמות, עד לבנין שילה, שהיה נחשב למקום קבוע והיה בית אבנים. ולכן, בכל מקום בו יבנו ישראל מזבח, תמיד יהיה עשוי מאבנים. לענין המזבח שייבנה במקדש, עליו, מסביר הרמב"ם, אין צורך במצוה מיוחדת, אלא הוא חלק מהמצווה הכללית של הקמת המקדש והמשכן. יחד עם זאת, המגבלות של הקמת המזבח יחולו גם על המזבח של המשכן והמקדש, ולכן אסור יהיה להניף עליו ברזל, ויהיה בנוי עם כבש, וכל התנאים המפורטים.
ביאור זה מביא אותנו להבנה מעמיקה של אופי הקשר הרוחני שהיה בין ישראל לאביהם שבשמים עד לבנין בית הבחירה. הקשר היה מבוסס ברובו על עבודה מוחשית בהרבה מזו שאנו רגילים אליה. מבחינתנו, שיא העבודה של ה' נמצא בבית הכנסת, או בית המדרש, בחוייה ציבורית של כוונת הלב ושל עיון אינטלקטואלי. האיברים הפעילים ביותר בעבודת ה' שלנו כיום הם בעיקרם המח האנושי, והפה, בכח הדיבור. תכונות עבודה אלה מתאימות ללא ספק למהותו של בן האדם, כיצור חושב ומדבר, בעל אופי חיים חברתי. לעומת זאת, לפני הקמת בית הבחירה היתה עיקר העבודה בכלים של זביחה וקרבנות. ראיה לכך נמצאת בתחילת ספר שמואל, המשקף את המצב בעת בנין שילה. כאמור, בנין שילה היה קו פרשת המים, שכן עד אליו היו הבמות מותרות, וממנו ואילך – נאסרו. ללא ספק, קו זה דרש מהעם שינוי תודעתי עמוק, לפיו יש ריכוזיות בעבודת ה', ואסורה הזביחה אליו בכל מקום שהוא. נדמה שאת המתח בין שתי תפיסות העולם ומשמעותן לאדם הפרטי מציינות שתי דמויות: אלקנה, ורעייתו חנה. משימת חייו של אלקנה היתה להפיץ בקרב העם את עבודת ה'. הוא נהג כן באופן אישי, ובאמצעות כלים של דוגמה אישית ויכולת מנהיגות הטמיע את דרך החיים הזאת בליבם של כל ישראל.
כך בשמואל א א,ג: "וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַה' צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה…". וכן בהמשך הפרק (פס' כ-כא): "וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן… וַיַּעַל הָאִישׁ אֶלְקָנָה וְכָל בֵּיתוֹ לִזְבֹּחַ לַה' אֶת זֶבַח הַיָּמִים וְאֶת נִדְרוֹ". זוהי, כאמור, דרכו בעבודת ה', שבעצם מלמדת שהוא לא ראה שינוי משמעותי מתקופת היתר הבמות, לפני בנין שילה, ומהתקופה שבאה לאחר האיסור. העבודה נשארה באותם כלים, אך מיקומה משתנה, במקום בבמה שבחצר האחורית יש להשתחוות ולזבוח בשילה בלבד. כך אומרים גם חז"ל (מדרש שמואל פרשה א):
"ועלה האיש ההוא מעירו. נתעלה האיש בביתו. נתעלה האיש בחצרו. נתעלה בעירו. נתעלה בכל ישראל. וכל עלויו לא היה אלא מעצמו. מימים ימימה. זה אלקנה שהיה מדריך את ישראל ומעלה אותן לשילה. ולא בדרך שהיה עולה בשנה זו היה עולה בשנה אחרת. אלא כל שנה ושנה היה הולך בדרך אחרת, בשביל לשמע את ישראל להעלותן לשילה".
אכן, דרך ראויה ויפה היא זו, לחנך את העם לעלות בקביעות לבית ה' שבשילה. אולם, יש לתמוה מדוע לא עלה העם לבדו לשילה, ואלקנה צריך היה לדרבנם לעשות כן? סביר להניח שהעם חווה חוויה לא פשוטה על רקע האיסור החדש שהוטל עליו. עד כה היו רגילים כולם לעבוד את ה' בביתם, ואילו מעתה ואילך הם צריכים להרחיק נדוד בשביל לעבוד כראוי, ואין ספק שמציאות זו מקשה ביות על עבודת ה'. אולם, דווקא חנה, רעייתו של אלקנה, סוללת דרך חדשה בעבודת ה', וגואלת את כלל ישראל בזכות דרכה החדשה, ומאפשרת להם לעבוד את ה' בכל אתר ואתר.
זה לשון הפסוקים (שם,ט-טז):
"וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה וְעֵלִי הַכֹּהֵן ישֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל ה'. וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה. וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ. וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה' וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ. וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ. וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה'. אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה".
חנה, בפרץ של צער פונה ומתפללת אל ה'. עלי, שאינו רגיל בצורת פולחן כזו, רואה לפניו אשה בוכיה ממלמלת בלחש, והוא משוכנע שהיא שיכורה. שכן, רק שיכור ממלמל לעצמו בלא קול, בעודו בוכה ומתייפח. ניכר שאין לעלי שום מושג מהי הפעולה הרוחנית שמבצעת חנה, והוא אינו מודע למנגנון החדש הזה – התפילה. ראיה שכך הם פני הדברים מצויה כבר אצל חז"ל (על פי ברכות לא,א):
"אמר רב המנונא, כמה הלכות גדולות יש ללמוד מהפסוקים של חנה: 'וחנה היא מדברת על לבה' – מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו. 'רק שפתיה נעות' – מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו. 'וקולה לא ישמע' – מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו…".
הרי לנו שחנה חידשה מושגי יסוד בתפילה, ובעיקר את הרעיון של התפילה בלחש, מכח כוונת הלב. על המתח הזה הצביעו, כאמור, כבר חז"ל, במדרש שצוטט קודם לכן, ובהמשכו הכריעו מהי הדרך היותר נעלית בעבודת ה':
"להשתחות ולזבוח לה'. רבי אבא בר מדיא בשם ר' יצחק אמר, התפלה גדולה מן הקרבנות. דכתיב להשתחות ואחר כך לזבוח". אמנם, מימרא זו דנה במעשיו של אלקנה, אך ניתן ללמוד ממנה מהו החלק המשמעותי יותר של עבודת ה'.
חנה, אם כן, חשפה לפנינו שאחרי איסור הבמות, החלק הארי של עבודת ה' צריך להיות מוקדש לעבודה נפשית, בכוחות הרגש והשכל, בתפילה ובמחשבה טהורה. ולכן, מייצגי הקו הישן, הלא הם חפני ופינחס בני עלי, נתפסים בעינינו כרשעים המבזים את קדשי ישראל. הם הקצינו את הקו הישן, וראו בעבודה הטכנית של הקרבן, ללא הכוונות התלויות בו, את העיקר. לפיכך לא חששו לבזוז ולהתעלל נפשית בעולים לבית ה', כי ראו עצמם בעלי בתים על העבודה, ולא היא.
יחד עם זאת, אין בכוונתנו לומר שעבודת הקרבנות אבד עליה הכלח. אדרבה! המתבונן יראה שפרק א מספר שמואל אינו אלא ההקדמה לכל הספר, לדמותו של שמואל, שהוא המכשיר והמחנך של מלכינו, שאול ודוד, ולמעשה, ממנו פינה ויתד דווקא לבנין בית המקדש. כך מבואר בתלמוד (על פי מסכת זבחים נד,ב:
"דרש רבא, מהו שכתוב: 'וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה'? וכי מה ענין נויות אצל רמה? אלא שהיו יושבין ברמה, ועוסקין בנויו של עולם (=בבית המקדש). אמרו, כתוב: 'וקמת ועלית אל המקום', מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות. לא ידעו מקומו היכן הוא. הביאו ספר יהושע. מצאו שבנחלות כל השבטים כתוב: 'וירד' 'ועלה הגבול' 'ותאר הגבול'. בנחלת שבט בנימין כתוב 'ועלה', אך לא כתוב 'וירד'. הסיקו שבנחלת בנימין מקומו. ברו לבנותו בעין עיטם (=שהוא המקום הגבוה ביותר), אך אמרו שיש בזיהוי זה בעיה, שכן כתוב 'ובין כתפיו שכן' (=ומכאן שהבית צריך להיות במקום נמוך יחסית לסביבתו). סברה אחרת אומרת שהיו מקובלים שהסנהדרין (=לשכת הגזית בבית המקדש), בחלקו של יהודה, ואילו השכינה (מקום המקדש עצמו) בחלקו של בנימין, ואם נעמידנו בעין עיטם יהיה המרחק גדול מדי… ועל דבר זה נתקנא דואג האדומי בדוד, שכן כתוב: 'כי קנאת ביתך אכלתני', וכתיב 'זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' וגו' אם אבא באהל ביתי אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' וגו' הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדה יער'. 'באפרתה' – זה יהושע מזרעו של אפרים, 'מצאנוה בשדה יער' – זה בנימין, שכתוב: 'בנימין זאב יטרף' ".
הרי לנו ששמואל ראה עצמו מחויב לחלוטין לבנין הבית, אף על פי שבבית זה עיקר העבודה נושאת אופי של קרבנות! אולם, נראה שכוונת הדברים כך היא (ויש עוד הרבה להאריך בעניין): העבודה של הקרבנות, כשהיא לעצמה, מקדמת את האדם בצורה מוגבלת מאוד. ולכן, אין להעניק לה את הבכורה בעבודת ה'. עד שלא נאסרו הבמות אכן כך היה, ובאמת בל נשכח שבמהלך איסור זה לא התעלו אבותינו ביותר (ראו ספר שופטים כדוגמה). אולם, משנאסרו הבמות הפך המקדש למקום הפולחן המוחשי היחיד, וממילא המרכזי. אבל, דווקא בזכות המקדש מוטלת על ישראל החובה למצוא דרכים אחרות, מעין דרכה של חנה, לשמור על הקשר היומיומי עם מלך מלכי המלכים, הקב"ה. מציאותו של מקדש אחד בלבד, במקום מרכזי אחד, יחד עם החובה לעבוד את ה' בכל יום, אילצה את ישראל לתת בכורה לעבודה הרוחנית האישית. יחד עם זאת, יש ויש מקום לעבודה מוחשית יותר, שמקשרת את האדם בקשר איתן נפשי, ומציבה אותו בהרגשת מורא וקדושה עצומה לפני המלך, בבואו לבית ה'. עד כדי כך שנמנעת מאתנו הגישה הקבועה והרצופה לבית ה', בכוונה תחילה!
כך כותב הרמב"ם במורה הנבוכים ג,מז:
"…כבר בארנו שהכונה כולה היתה ב'מקדש' – להתחדש בו התפעלות לבא אליו, ושיירא ויפחד – כאמרו, "ומקדשי תיראו". וכל דבר נכבד, כשיתמיד האדם לראותו, יחסר מה בנפש ממנו וימעט מה שהיה מגיע בגללו מן ההתפעלות. כבר העירו ה'חכמים ז"ל' על זה הענין ואמרו, שאין טוב להכנס ל'מקדש' בכל עת שירצה – וסמכו זה לאמרו, 'הוקר רגליך מבית רעך, פן ישבעך ושנאך'. ומפני שהיתה זאת הכוונה, הזהיר האלוה ית' ה'טמאים' מהכנס ל'מקדש' – עם רוב מיני ה'טומאות', עד שכמעט לא תמצא אדם טהור, רק מעטים… ויהיה זה כולו סיבה להתרחק מן ה'מקדש' ושלא ידרכו בו בכל עת. וכבר ידעת אמרם, 'אין אדם נכנס לעזרה לעבודה, אפילו טהור, עד שהוא טובל". ובאלו הפעולות תתמיד ה'יראה' ויגיע ההפעלות המביא לכניעה המכוונת".
עבודת המקדש חיונית, מבחינת המרכזיות של עבודת ישראל כולם לפני ה', מבחינת גודל ההתפעלות הנפשית שהיא מעניקה לעובדי ה', ומבחינת המוחשיות שיש בעבודה זו, שמסייעת לעובדים לחוש בקשר האיתן עם הקב"ה. אולם, אין להפריז בה, ויש להמנע מלחוש בה יותר מדי, שכן היא עלולה להפוך את עובדי ה' לכאלה שדשים בעבודה זו, ואינם מתרגשים ממנה.
כעת מובן מדוע מיד לאחר עשרת הדברות, לפני ציווי על עבודה מוחשית לה', מקדימה התורה ומטילה על עבודה כזו מגבלות וסייגים, לאמור: אל תפריזו בעבודה מוחשית, השתדלו לזככה עד כמה שרק ניתן!
נתפלל כולנו להקמת מקדשנו במהרה, בקדושה ובטהרה, למען זיכוך נוסף של עבודתנו.
(יתרו תשסז)