פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בסערת המשפט שמתרגשת עלינו מעת לעת, מדברים רבות ובלשון גבוהה גבוהה על מהפכה חוקתית ועל שלטון החוק, על שקיפות ועל טוהר מידות, על תום לב ועל ניקיון כפיים. אכן, מרוב עיסוק בערכים מופשטים, נשכחת – או, למצער, מוצנעת – המטרה המרכזית של עולם המשפט והיא האדם שמאחוריו.
מרוב דיבורים על זכויות, נשכח לעתים האדם.
לצד עשרות הנורמות שקבועות בה, מלמדת אותנו פרשת "משפטים" שיעור גדול ב"תורת האדם". ראשית, היא פותחת בהכרזה שיש לשים את המשפטים "לפניהם", וכמו שפירש רש"י על אתר: "אמר לו הקב"ה למשה: לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה שתיים או שלוש פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר 'אשר תשים לפניהם', כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם" (וקרוב להניח שמדרש זה היה המקור לשם ספרו של מרן רבי יוסף קארו, שהיה לספר היסוד של המשפט העברי). אכן, יסוד מוסד הוא בשלטון של חוק, שהדין צריך להיות מובן, בהיר וברור לא רק ליודעי ח"ן, ושעליו להתקבל על דעתם של רוב בני האדם.
פרשת "משפטים", לא פותחת בהגנה על שרים ונשיאים, גבירים ושועי עולם, אלא מדברת דווקא על ה"עבד", המך, היתום והאלמנה.
לא זו אף זו: תורת המשפט העברי נותנת דעתה להגן לא רק על אנ"ש-אנשי שלומה, אלא גם על אותם "עבדים" ו"שפחות" שאינם מבני ברית, שאדונם בטוח "כי כספו הוא" ורשאי לעשות בהם ככל העולה על רוחו. התורה מצווה אותו לשמור על כבודם, ואין הוא רשאי להכלימם או לביישם.
וכדבריו המופלאים של הרמב"ם (משנה תורה, הלכות עבדים ט, ח): "מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך. ואף על פי שהדין כך, מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק. ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו. ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה.חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן.הרי הוא אומר 'כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה'.וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים. לעבדות מסרן הכתוב לא לבושה. ולא ירבה עליו צעקה וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו. וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן: 'אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי, הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד'. ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי עבודה זרה, אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה וציווה אותם בחוקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכול, וכן במידותיו של הקב"ה שציוונו להידמות בהם הוא אומר 'ורחמיו על כל מעשיו'. וכל המרחם – מרחמין עליו, שנאמר: 'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך' ".
צא ולמד, שכאשר מבקשת התורה לדבר בדינו של "עובד זר", עבד כנעני, היא נוקטת בביטוי חריף ביותר: "וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט, ומת תחת ידו, נקם ינקם" (כא, כ). לשון חריפה זו, של "נקם ינקם" (ולא סתם "שלם ישלם"), נדירה ביותר, וחלק מן הפרשנים ניסו לעדנה ולרככה. כך, למשל, פירש אונקלוס "אתדנא יתדן", דהיינו: האדון יעמוד לדין, הא ותו לא. אכן, רש"י, בעקבות חז"ל, פירש שמדובר בסייף, במיתת חרב, וזו הפעם היחידה בתורה שנאמרה בה מיתת בית דין בלשון נקמה.
הנצי"ב מוולוז'ין, מסביר ב"העמק דבר" מה טעם החמירה התורה באדון יותר מב"סתם" מכה חבירו: "שאם הכהו בשבט ומת, אזי לבד [=חוץ מ] עונש רציחה שחייב מיתה, יש על זה עוון אכזריות נוראה, הרבה יותר מאילו הרגו בסייף וכדומה, דבשבט הוציא נפשו בייסורים כמה שעות, על כן נקם ינקם מן השמים".
בדומה לכך, וכפי שהעיר הנצי"ב, נאמר גם דין מיוחד במכה עבדו הכאה שאין בה מיתה, שדינו "יציאה בשן ועין", היינו: העבד הכנעני יוצא לחרות, אם הכהו אדוניו באחד מראשי איבריו.
כפי שפירש רש"י, בעקבות חז"ל, יש כאן אפליה ברורה: "את עין עבדו – כנעני, אבל עברי אינו יוצא בשן ועין". מה טעמה של אפליה זו? מבאר הנצי"ב (כא, כו) ברגישותו המופלאה: "… וטעם הדבר ביאר הכתוב בהלך לשון הפסוק [=אגב אורחא], דשם החל "וכי ינצו אנשים", אם כן היה מחמת מצות [=מריבה] ודרך האדם להיות חם לבבו בשעה שמכים אותו. מה שאין כן אדון ועבדו, אין בא בזה האופן שנצו [=רבו] זה עם זה, אלא בשביל שלא עשה העבד כרצון האדון – היכה את עינו בכעס, משום הכי [=כך] עונשו גדול".
כלל זה, מבטא עיקר גדול בתורת המשפט העברי: "והאלקים יבקש את נרדף". הקב"ה מבקש שייעשה דין וחסד ורחמים גם – ואולי בראש ובראשונה – עם הנרדפים והמעונים, הנאנקים תחת עול השעבוד.
(משפטים תשסז)
