הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)פרשתנו מתחילה בצורה קצת תמוהה, שכן לא מובא בראשה מיהו מדבר, ולא מפורט למי נאמרים הדברים. נקודה זו הציקה לר' אברהם אבן עזרא, ומכוחה לימדנו יסוד חשוב ביותר, שניסחו בצורת שיר מחודד (הפירוש הארוך שמות כא,א):
"אשר נותן לב לפשטים / גם בכללים גם בפרטים / אז יתבונן למה נכתב / וי"ו עם אלה המשפטים".
את כוונתו הוא מבאר מיד בהמשך. לקראת סיומה של פרשת יתרו מצאנו את הפסוק המופלא (שמות כ,יז): "וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים". מיד לאחר מכן מצווה הקב"ה את משה על איסור בנין אלהי כסף ואלהי זהב, ואת דיני המזבח. מנגד, המתבונן בסוף פרשת משפטים ימצא שגם לקראת סיומה יש נימה דומה (כג,כד): "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם". ולאחר מכן מתואר שוב המעמד הנשגב של משה בערפל. מלמדנו ראב"ע שאיסור עבודת האלילים הוא סיפור המסגרת, ובתוכו כלל הקב"ה את כל דיני פרשת משפטים. כלומר, מי שיתבונן במילה: "ואלה", המעטרת את ראש פרשתנו, יבין שאינה אלא המשך ישיר ומתבקש של מעמד ההתגלות בערפל. התורה באה להוציא מדעות נפסדות של אנשים, שיחשבו שיש שני חלקים שונים, ובלתי קשורים בתורה. החלק האחד – דיני הקב"ה, בין אדם למקום, והחלק השני הם הדינים האנושיים שנועדו להסדיר את יחסנו החברתיים. תפיסה זו יש לעקור מן השורש, שכן משה רבינו שמע בערפל בעיקר את דיני בין אדם לחברו, את התקנות המשפטיות, ורק כנספח להן, מסגרת, נדרש משה לשמוע את איסורי האלילות ודיני המזבח.
למדנו מדברי ראב"ע לקח רוחני עצום, והוא שפרשת משפטים על תקנותיה אינה אלא הבסיס החוזי לקשר בין ישראל לאביהם שבשמים. כאשר הקב"ה מתייחד עם משה נביאנו הוא מתעסק יותר מכל בשאלה החשובה ביותר – איך יתייחסו בניי אחד אל רעהו. וכמו שמביא ראב"ע עצמו, בפירושו הקצר על אתר:
"וקודם שאפרש זאת הפרשה אומר בה כלל: שכל מצוה ומשפט בפני עצמו עומד. גם יש כדמות סמך להדבק הפסוקים. והעיקר – שלא יעשה אדם חמס ויכריח מי שהוא מעט ממנו ביכולת".
הקונטקסט המשלב בתוכו את כל דיני פרשת משפטים הוא ההתרחקות מעושק, מעוול, מניצול וכוחנות. כל אלה הם הדברים שמטרידים את מלך מלכי המלכים ברגע ההתגלות הגדול, הלא דבר הוא!
העצים את הדברים עוד יותר ר' מרדכי יפה, הלבוש, בפתח ספרו לבוש עיר שושן, על ענייני חשן משפט. כך דבריו בסימן א סעיף א:
"וכבר אמרו רז"ל [אבות א,"ח] אין העולם מתקיים אלא על הדין ועל האמת ועל השלום, ודרשוהו מכמה פסוקים מפורסמים אין צורך להביאם. אך דבר אחד יראה לי לחדש על דרך צחות הדרש, שאפשר לומר שזהו מה שרמזה התורה גם כן בתחלת בריאת העולם התחתון, מיד אחר הגלות הארץ, שהיתה ראויה לישוב הבעלי חיים והאדם.
אמר יתברך [בראשית א,יא] 'תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינו', והאי דשא מיותר הוא, שהיה לו לומר תדשא הארץ עשבים מזריע זרע למיניהם! … אלא יראה לי שרמזה לנו התורה כשתדשא הארץ 'דש"א' שהוא ראשי תיבות: ד'ין ש'לום א'מת, הוא העשב המזריע לנו זרע השלום למינו, הגפן יתן פריו והארץ תתן יבולה וגו'. והוא מה שסיים וחזר לכתוב פעם שנית 'וירא א-להים כי טוב', אע"פ שכבר נאמר ביום הזה כי טוב פעם אחת, ייחד לזה שנית כי טוב בפני עצמו לומר כי הוא הטוב הגמור שהעולם קיים עליו, נראה לי".
ראה עד כמה גדול, העריך והתפעל ממידת השלום הצומחת ועולה על ידי הנהגת דיני ה' הישרים והטובים. כבר בתחילת מעשה הבריאה, ביום השלישי, הודיענו הקב"ה שרק אם השלום והדין ישררו בעולם הארץ תתנהג כראוי לה, והחיים יפרחו בעולמנו.
רבים מחכמי ישראל הטיפו להקפדה יתרה בענייני בין אדם לחברו, ונביא כאן דוגמה יפה אחת, מפרי עטו של ר' אליעזר אזכרי. גאון זה נסמך ע"י מהר"י בי רב, כמו מרן ר' יוסף קארו, וחי גם הוא בצפת באותה תקופה. בספר המוסר הסגפני שלו, ספר חרדים, מעלה הרב אזכרי כמה וכמה הארות על דרך החיים הראויה לאדם מישראל. ראה דבריו בפרק סו, כאחד מן הסעיפים שבהם ראוי לכל אדם להתנהג (שם בסעיף קמח):
"בן אדם, אזור נא כגבר חלציך, ולבוש קנאה כאשר עושק בעיר תראה! הלא קרית כי משה הרג המצרי מקנאתו, ואחר כך ראה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך, והוכרח לברוח וילך אל ארץ מדין, ובראותו שגרשו הרועים את בנות כהן מדין והוא גר בורח, לא עזב מדתו הטובה להושיע ולהציל עשוקים מיד עושקיהם, ויקם משה ויושיען, ושם נפשו בכפו. כן מדת היהודי הרחמני ומיצר ומצטער כי יעשו עול, ויציל בכל עוז!”.
הרב אזכרי מלמדנו כי לא די להמנע מעושק, שזהו כמובן איסור חמור מדין תורה, כמו גם כל דיני המשפטים והנהגות ה' הטובות עלינו. הוא מוסיף כאן כי ההתעוררות בכל עוז לצאת נגד תופעות העושק היא האתגר הגדול והמבחן הגדול של כל אדם מישראל. לא די להישאר פסיבי, ולהימנע מרע, אלא יש לבער את נגע הרוע מן העולם, אפילו בעד מחיר אישי חמור. הרי משה רבנו נאלץ בעקבות קנאותו לכבוד האדם ולזכויות הזולת לגלות ולאבד את כל מעמדו המלכותי, להיות פליט נרדף וחסר כל. יתר על כן, אפילו כאשר כבר הפך פליט וגר התקומם כנגד העוול שראה לנגד עיניו, והסתכן. כך ראוי לכל אדם שלא למחול על כבוד הזולת, ולהתעורר בכל עוז נגד עוולות ממין זה או אחר. ודאי גם שחיוב זה מתעצם ככל שהנרדף מצוי בעמדה קשה יותר, וכוחו אינו במתניו להגן על עצמו.
בפרשת משפטים מציינת עמותת "במעגלי צדק" מדי שנה את זמן ההתעוררות מכח דבר ה' להציל ולהגן על כבודם של החלשים. השנה בחרו לייחד את העיסוק במעמדם של הנכים, ובמודעות החברתית לזכויות ולעזרתם. אין ספק שעל ידי ההתבוננות בזכויותיהם והדאגה לכל צרכיהם נזכה אנחנו בחברה הוגנת וראויה יותר, הן מההיבט המוסרי הכללי, ולא פחות מזה מבחינת חברתנו הדתית. דת ה' אינה רק הדאגה לקשר בינינו לבין אבינו שבשמים. יתר על כן, לימדנו ר' אברהם אבן עזרא שעיקר דאגתו של מלך מלכי המלכים בעודו מסתודד בערפל עם משה נביאנו – דאגה לחלש ולמסכן בחברה, כיצד לעזור לו ולהצילו מכל עושק ודווי. נצטרף כולנו למאמץ החברתי להגן על כבודם ומעמדם של אלה שקשה להם לעשות זאת מכח עצמם בלבד.
(משפטים תשסז)
