איתן פינקלשטיין, דוקטורנט לתנ"ך, המכון הגבוה לתורהאיתן פינקלשטיין
יכול סימא את עינו – מסמא את עינו? קטע את ידו – מקטע את ידו? שיבר את רגלו – משבר את רגלו? תלמוד לומר 'מכה אדם' ו'מכה בהמה' – מה מכה בהמה לתשלומין – אף מכה אדם לתשלומין. ואם נפשך לומר, הרי הוא אומר "ולא תקחו כֹפר לנפש רֹצח אשר הוא רשע למות" (במדבר ל"ה, לא) – לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי איברים שאין חוזרין. בבא קמא פ"ג ע"ב.
רבים תמהו מדוע התורה שבכתב קבעה לכאורה בפרשתנו שהעונש על נזקים גופניים יהיה גופני "עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל" (שמות כ"א, כד), ואילו הדין שהעונש יהיה ממוני, כפי שנהוג הלכה למעשה, נוצר אך ורק על ידי דרשה של התורה שבעל פה.
עיון בחוקי המזרח הקדום, שכנגדם מחדשת התורה את משפטיה, יסביר מנגנון כפול זה. כיום, בעקבות ההשפעה הישירה והעקיפה של התורה על החברה האנושית, ברור לכל בן תרבות שנזקי גוף ובראשם רצח, הינם בדרגה חמורה יותר מאשר נזקי ממון כגניבה וכגזל. אך חוקי המזרח הקדום החמירו פעמים רבות בעבירות ממוניות, יותר מאשר בדיני נפשות: החוק הבבלי קובע דין מוות על רשימה ארוכה של עבירות ממון: פריצה, בזיזה בשעת דליקה, השגת גבול בלילה וגניבה מרשות אחר. החוק האשורי קובע כי גם אישה הגונבת מבעלה – דינה מוות.
לעומת זאת, חוקי המזרח הקדום מקילים עד מאוד בדיני נפשות, ומתירים לרוצח להסתפק במתן פיצוי כספי למשפחת הנרצח: חוקי החיתיים מסדירים הסכם זה באופן מפורט – כשהם קובעים את מספר הנפשות שעל שבט הרוצח למסור לשבט הנרצח; חוקי הבדווים קובעים מספר גמלים לכל נפש הרוגה; העיקרון המנחה בחוק האשורי הוא מסירת אדם בעל ערך כלכלי זהה למשפחת הנרצח שיוכל למלא את מקומו: רוצח עבד – יתן את עבדו לקרובי הנרצח, רוצח בן – יעביר את בנו לרשות אבי הנרצח, ואילו מי שרצח אשה – יאלץ לוותר על אשתו לטובת בעלה של הנרצחת.
עירוב תחומים זה בין דיני ממונות לדיני נפשות, בולט בשני התחומים: בהחמרת בדיני ממונות עד לכדי קביעת דין מוות, ובהקלה בדיני נפשות עד לכדי הסתפקות בתשלום פיצוי. חוקים אלה, נקבעו על ידי המלך או החברה ממניעים פוליטיים ופרקטיים: מטרתם הינה סידור החיים באופן הכלכלי והפוליטי המשתלם ביותר, ועל כן יש להעניש בחומרה את מי שפוגע בכלכלה על ידי עברות ממוניות, ולפצות באופן כלכלי את מי שנפגע משפיכות דמים. הריגת הרוצח, לדוגמא, משוללת כל היגיון כלכלי, שכן הריגתו תגרום לאיבוד כוח עבודה נוסף, לאחר שבמהלך הרצח כבר איבדה החברה חלק מכוח העבודה שלה.
לעומת זאת, התורה קובעת את חוקיה קודם כל כחוקים שנועדו לקבוע אמות מידה מוסריות. כבר בציווי לבני נח הדין של "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראשית ט', ה) נומק בכך ש"כי בצלם אלקים עשה את האדם" (שם). החטא שבשפיכות הדמים אינו רק חטא כלפי הנרצח ומשפחתו, ופיצויים הכספי אין בו בכדי לכפר על העוון שבשפיכת דמו של הברוא בצלם.
לכן, מדגישה התורה כי יש להבדיל באופן מוחלט בין דיני נפשות לדיני ממונות. כפי שגם מדגישה דרשתנו, התורה מטילה איסור מוחלט על לקיחת כופר מרוצח, ומטילה על עבירות ממוניות עונשים ממוניים בלבד. המקרה היחיד שבו יש חריגה מכלל זה הוא המקרה של נזקי גוף שאינם מגיעים לכדי רצח. במקרים אלה התורה אומנם מכירה בצורך הכלכלי לפצות את הנפגע, על מנת שישקם את חייו, אך מאידך התורה לא מעוניינת להעביר את המסר כי הפוגע בחברו יכול להסתפק בפיצוי כספי גרידא, ולחשוב שבכך כיפר באופן מלא על מעשיו.
לפיכך, מן הצד האחד הועבר המסר הנחרץ כנגד התנהגות לא אחראית הפוגעת בגופו של האחר, על ידי קביעת התורה שבכתב כי במישור העקרוני, אם הוצאת את עין חברך – ראוי שיוציאו את עינך. מן הצד השני, התורה שבע"פ המופקדת על סידור החיים באופן מעשי, דורשת את התורה שבכתב, וקובעת כי בפועל עונשו של הפוגע יוכוון לסיוע בידי הנפגע, על מנת שיוכל להמשיך בחייו בצורה הטובה ביותר.
כך דווקא על ידי מנגנון מורכב זה, מצליח השילוב של התורה שבכתב והתורה שבעל פה, מן הצד האחד להסדיר את החיים המעשיים באופן פרקטי, אך מן הצד השני לא לעמעם את המסר הנחרץ שהתורה רצתה להבהיר כנגד חוקי המזרח הקדום: הפוגע באדם או בחלק מגופו, פוגע למעשה בצלם אלוקים שבאדם, ולכן אין לו רק בעיה ממונית שעליו להסדיר עם הנפגע, אלא גם ובעיקר עוון כלפי שמיא.
(משפטים תשסז)
