מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה

מנורת הזהב הטהור במשכן ובמקדש היתה ללא ספק אחד הכלים המסובכים ביותר לעשייה. שתי סיבות מרכזיות לכך. האחד – הציווי על היותה מקשה, כלומר, בניגוד לכל הכלים בהם ניתן היה לאחות כמה חתיכות של זהב טהור אחת לאחת, ועל ידי כך ליצור תבנית שלימה – כאן היתה כל העשייה צריכה להיעשות מתוך הגוש האחד. יתר על כן, בעוד שאר כלי הזהב הטהור היו מצופים, ותשתיתם עץ, הרי שהמנורה היתה כולה זהב טהור, ללא שום ציפוי. אמנם, גם הכפורת לא היתה כלי מצופה אלא כולה זהב טהור, אולם – היא לא היתה מקשה, מה שמקל על יצירתה. כמו כן, המבנה של המנורה היה כזה שכח המשיכה עבד לרעתו, בעוד הכפורת היתה משטח זהב טהור שנח על ארון, ולא עמד בפני אתגר הכבידה בצורה כה בולטת.
[אם ירימו כמה מן הקוראים גבה, ויתמהו כיצד אני אומר שהכפורת לא היתה מקשה, שהרי מפורש בתחילת הפרשה (כה,יח): "וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת", הריני להפנות אותם לנתון חשוב ביותר, והוא שבעוד שבכל מקום הכפורת מתוארת כעשויה מזהב טהור, כמו שאר כלי הקודש הפנימיים, הרי הכרובים היו עשויים רק זהב, כמו משמשי הכלים הפנימיים, ומכאן מוכח שלא היו מקשה עם הכפורת, אלא הם עצמם היו מקשה, ובנוסף לכך היו מונחים בשני צדי הכפורת].
באמת, גם הקדמונים מתארים את המנורה ככלי בו נתקשה משה ביותר. כך מביא רש"י (כה,לא):
"תיעשה המנורה – מאליה, לפי שהיה משה מתקשה בה, אמר לו הקב"ה השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה, לכך לא נכתב תעשה".
דברי רש"י נסמכים על התנחומא לפרשת בהעלתך, סימן ג. חדי העין ודאי יבחינו שהגירסה שהובאה כאן מרש"י אינה תואמת את הכותרת שבראש הרשימה. ואכן, עיון בתנחומא המקורי יגלה מהיכן נלמדה דרשת רש"י, ועל מה היא נסמכת, והאם גם אנו יכולים לסמוך עליה:
"…את מוצא שנתקשה משה במעשה המנורה יותר מכל כלי המשכן, עד שהראה לו הקב"ה באצבע… כיון שנתקשה אמר הקב"ה למשה: טול זהב והשליכהו לאש, והוציאהו, והיא נעשית מעצמה, וכפתריה ופרחיה, גביעיה וקניה – ממנה, אתה היה מכה בפטיש, ומעצמה נעשית. לכך הוא אומר 'מקשה תיעשה המנורה' – יו"ד מלא, ולא כתיב 'תעשה', כלומר מעצמה תיעשה. מה עשה משה? נטל את הככר והשליכו לאור, ואמר משה: רבונו של עולם – הרי הככר נשלך בתוך האש, כשם שאתה רוצה – תעשה לפניך. מיד יצאת המנורה עשויה כתקונה. לכך כתיב 'כמראה אשר הראה ה' וגו' '. 'כן עשה משה' אין אומר כאן, אלא 'כן עשה' סתם. מי עשה? הקב"ה!".
ניכר שכל דרשת התנחומא מבוססת על כך שהמילה "תיעשה" כתובה ביו"ד, אולם, מי שיתבונן בחומשים שלנו ימצא שלא כן היא הגירסה המקובלת, אך יש המעירים על שינוי גירסה זו. כמו כן, ניכר שגם רש"י החזיק בעמדתו של הדרשן בתנחומא, שהרי הוא מביא את גירסתו, וכן היא הנוסחה של רש"י בדפוסים איכותיים. גם הראב"ע, שחי כמה עשורים אחרי רש"י מביא גירסה זו, אולם הוא מביע ספקנות גדולה יותר. אמנם, בפירושו הארוך כתב הסתייגות קלה (כה,לא):
"…ראיתי ספרים שבדקום חכמי טבריה, ונשבעו חמשה עשר מזקניהם, ששלש פעמים הסתכלו כל מלה וכל נקודה, וכל מלא וכל חסר והנה כתיב יו"ד במלת תיעשה! ולא מצאתי ככה בספרי ספרד וצרפת ומעבר לים. והקדמונים דרשו, כי תוספת היו"ד רמז לעשרה מנורות שיעשה שלמה. והכלל – אם יש שם יו"ד היא מלה זרה (בפירושו של וייזר מבאר שהצורה של המילה עם י' זרה בשפה העברית, שכן מילה מנוקדת לא אמורה לזכות בתוספת י' אצל הציר"ה). ובדרש, כי נעשית מאליה. והטעם, שכל רואיה היו תמהים, איך יכול אדם לעשותה…".
אמנם, בפירושו הקצר מביע אבן עזרא ספקנות חמורה עוד יותר, בקובעו (שם):
"וחסרי דעת הלשון חשבו שראויה זאת המלה להכתב ביו"ד, בעבור שמצאו בדרש כי היו"ד סימן עשר המנורות שעשה שלמה (מלכים א ז,מט). ומדקדוק הלשון לא יתכן שתכתב מלת תעשה ביו"ד, רק המדרש סמך על המבטא".
ראב"ע מכריע מכח חכמת הדקדוק, כנגד נוסחת הקדמונים, וגם כנגד המדרש, ומסדר את המדרש לפי תפיסתו. אולם, בניגוד לשיטה של האבן עזרא, שהולכת לפי הכלים הדקדוקיים המסודרים והקבועים, בנקודה זו, כמו גם במקומות אין-ספור במקרא, אנו נזקקים לשירותיו של המחבר החשוב, בעל מנחת ש"י. ר' ידידיה שלמה מנורצי חי במאה ה-17 למניינם באיטליה, והקדיש את חייו לכתיבת חיבור שמטרתו ליבון ובירור הנוסחאות הנכונות של ספרי התנ"ך. מפעל עצום זה מוקדש לבחינת נוסח המלים והאותיות, הניקוד וההטעמה של כל המקרא, ובמקרים רבים הוא מביא בפנינו נוסחאות ייחודיות ומסורות משמעותיות ביותר. גם אצלנו פותח המנחת ש"י בכך שיש מחלוקת גדולה בין הספרים הקדמונים בשאלה האם ראוי לגרוס בצורה מלאה או לא. מסורת חשובה ביותר שהוא מביא בהמשך דבריו היא שהעידו חכמי בורגוש כי הרמ"ה, ככל הנראה ר' מאיר הלוי אבולעפיה, אף עשה מעשה וכתב בספרו מלא בעקבות המדרשים והמסורות הקדומות המכוונות לכך, אף שהאבן עזרא, בן דורו ומוצאו הספרדי, מעיד שבספרד ובארצות אירופה לא נמצאה גירסה דומה.
מפעלם הרוחני של רבים מחכמי ישראל ראוי לו להמדד לא רק בתרומה הקונקרטית שלהם לעולם התורה, כי אם במגמת חייהם. בדומה לרבים שביקשו לאחות את התורה מקרעיה, ולהציב בפני האומה כולה תורה אחת (ראה הקדמת משנה תורה לרמב"ם, הקדמת הבית יוסף, הקדמת הלבוש, ועוד כהנה וכהנה), כך גם המנחת ש"י מבקש ליצור אחידות. בדומה למפעל המסורה של חכמי טבריה, שתרם תרומה מכרעת ליצירת טופס תורה אחיד, פחות או יותר, בכל קהילות ישראל, מבקש המנחת ש"י לחזור לאותה אחידות בדורו, על פי הכרעה מחקרית בין גירסאות ונוסחאות, מכח המסורת והעיון השכלי. זאת מתוך תודעה שהמציאות בה לעם ישראל יש גירסאות שונות בספרות הקודש היא בלתי נסבלת.
אמנם, אנחנו זכינו בדורנו למהדורה מופלאה של התנ"ך על פי כתר ארם צובא (בהוצאת הרב מרדכי ברויאר), אך בכתר חסר הרוב המוחלט של התורה. אך גם כך לא אלמן ישראל, ונחשפו כתבי יד מעולים, המאפשרים לנו להתקרב יותר ויותר לחקר האמת המדוייקת של תורת ה' שניתנה לנו מסיני. יחד עם זאת, מפעלו של המנחת ש"י עודנו חשוב מאין כמותו, כי הוא מסביר פעמים רבות את צדדי המחלוקת, מביא בפנינו מסורות קדומות על גדולי ישראל שהתחבטו בבעיות הנוסח, ואף מכריע במקומות שונים, בהם ההכרעה קשה גם כעת. ראו לדוגמה את הערתו על פס' כב, בה הוא מותיר שלושה מגדולי הפרשנים (ראב"ע, רש"י וחזקוני) בצריך עיון, שכן אף שניכר שהיתה להם גירסה אחת, מכל מקום מכל הכיוונים של המסורה שלפנינו לגירסתם אין שחר. ומאחר שאנו עוסקים בליבון דבר ה' – אין מקום להנחות, אלא המסורת הקדומה, אם מוכח שהיא אכן אותנטית – היא המכרעת, וזו כנראה גם היתה צוואתם של אותם גדולים – חיקרו ובחנו את האמת, את דבר ה'. בידקו וחפשו בכל אתר את המסורת המהימנה והאמיתית ביותר, ואל תניחו לשיקולים זרים להכריע את שורת הדין.
(תרומה תשסז)