תמיד לדבר על חזון

קריעת ים סוף הוא אירוע היסטורי ומפעים, המעורר את משה ובני ישראל לשורר את שירת הים. בסיומה אקורד מפתיע. אנו מתבשרים בבניית בית המקדש כעל התכלית של קריעת ים סוף. "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ …". בני ישראל עומדים להתחיל מסע התבגרות ויציאה מעבדות לחרות. האם הבשיל הזמן לדבר על בית המקדש? הרי העם היה זקוק לנדוד במדבר ארבעים שנה, עד שיהיו ראויים להיכנס לארץ?!

נראה שיש לדבר על חזון גם כשמימושו נראה רחוק. בני ישראל מכוונים בהנהגתו של משה בשעה שנקרע הים, שלאחר כניסתם לארץ יזכו שיבנה בה ה' את מקדשו וישכון בו, למרות שחלומם צפוי להתממש רק לאחר שנים רבות. זו הסיבה ששלמה בוחר לכנות את הבית בדיוק במילים שמופיעות בשירת הים: "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים". שלמה המלך רומז באמצעות המילים "מכון לשבתך" על הגשמת החזון שנאמר בשירת הים. המסר הוא שגם במסגרת נס ההצלה של שירת הים יש לראות את החזון הערכי. זאת ועוד, בספר דברי הימים מודגש שדוד החל לארגן את בנין בית המקדש למרות שידע שבימיו בית המקדש לא ייבנה. דוד מתחיל לממש את החזון, הוא אוסף את החומרים וממנה את המשרתים בקודש. לאמור, דרכו של מפעל שהוא מתחיל בחזון ובעבודה טכנית מרובה עד שבנייתו מתרחשת לנגד עיננו. דומה שלכך התכוונה נעמי שמר בשירה המפורסם "שירו של אבא":

"אם בהר חצבת אבן להקים בניין חדש, לא לשווא אחי, חצבת לבניין חדש, כי מן האבנים האלה ייבנה מקדש".

העבודה החלוצית בארץ היא חלק מבניין המקדש. לא לשווא חצבו חלוצי העלייה השנייה אבנים, לא לשווא סללו כבישים, שכן מן האבנים שהם חצבו ייבנה בית המקדש. לבניין הארץ יש חזון, שהוא מעבר לעשייה עצמה. נקודה זו כוחה יפה גם לימינו. לכל דור יש קריעת ים סוף משלו ואכן הקב"ה בקע לנו את הים והוקמה מדינת ישראל. חולמי החלומות נדרשו לזהות באותה שעה את המטרות הערכיות, שלמענן המדינה הוקמה.

אחד מחולמי החלומות הלך השבוע לעולמו, משה מושקוביץ (מושקו). לאחר מלחמת ששת הימים בעת ששבנו לגוש עציון הוא זיהה את החזון. כאשר כולם ראו  גבעות וחול, הוא זיהה ישוב (אלון שבות) שבתוכו תוקם ישיבה (הר עציון). בשעה שכולם ראו גבעות חול הוא זיהה את העיר הגדולה אפרת. נפרדנו השבוע מחולם חלומות, שידע גם איך לממש את חלומו ולהביאו לידי מעשה.

(בשלח תשפ"א)