איתן פינקלשטיין, דוקטורנט לתנ"ך, המכון הגבוה לתורהאיתן פינקלשטיין
אמר הקב"ה למשה… אני רואה אותם שאחר שאבוא לסיני ליתן להם את התורה ואני חוזר בטטראמילין שלי (טטרא=ארבע, מילין=חיות מרכבה), שהן מתבוננין בו ושומטים אחד מהן, ומכעיסים אותי בו שנאמר "וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן" (יחזקאל א', י), והם מכעיסים אותי בו שנאמר "וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר" (תהלים ק"ו, כ). שמות רבה מ"ב, ה.
דרשתנו מדגישה את היותו של העגל בן דמותו של השור, המהווה את אחד מחיות המרכבה שחזה יחזקאל, מרכבה שעל גביה מתגלה השכינה. נקודה נוספת שאותה מדגישה הדרשה, היא שעבודת העגל היתה תוצאה ישירה של קרבת האלוקים שבמעמד הר סיני.
שילובם של שני הדגשים הללו, מורה שדעתו של הדרשן על חטא העגל אינה רחוקה מתפיסתו של הכוזרי, הסובר שהעגל איננו עבודה זרה במשמעותה הרגילה, של עבודת אל אחר. הכוזרי מסביר ש"מששמעו בני העם את הדיבור האלוקי בעשרת הדיברות, ומשה עלה אל ההר מתוך ציפייה ללוחות הכתובים אשר יוריד אל העם, ולארון אשר יראה בהר למען יעשה כתבניתו לעם, והיה להם דבר נראה לעין אליו יכוונו", ומשבושש משה לבוא עם הארון ועליו והכרובים המקשרים בין שמים וארץ, החליטו עובדי העגל ליצור מיוזמתם אמצעי לקישור שכזה שיהווה אמצעי מוחשי לעבודת ה'.
לפי דרשתנו, מטרתם של עובדי העגל לא היתה לעבוד את העגל עצמו, אלא את מי שהעגל מהווה לו מרכבה, זאת מתוך הבנתם שהאדם החומרי זקוק לכלים ממשיים על מנת לחוש קרבת אלוקים. הבנה זו אינה רחוקה מן האמת, כפי שמסתבר מהציווי האלוקי לבניית המשכן, שבמוקדו הארון והכרובים שמביניהם מתגלית השכינה.
לשאלה המתבקשת מהו למעשה ההבדל בין מצוות בניית המשכן לחטא בניית העגל, נתנו מספר תשובות. הכוזרי עצמו, קובע כי ההבדל הבסיסי נעוץ בשאלה האם ה' הוא שציווה על האמצעי החומרי, או שהאדם בדאו מליבו. הרב יובל שרלו הקדיש לנושא את ספרו "בין משכן לעגל", ומצא קריטריונים נוספים לאבחנה ביניהם, כשלשיטתו קריטריונים אלה יכולים גם להוות מודל לאבחנה בין רפורמה שקרית לבין התחדשות כנה ואמיתית בעבודת ה'.
מבין הקריטריונים עליהם עומד הרב, נציין את העובדה שבמשכן המפגש המוחשי מוסתר ומוצנע, בעוד שהעגל חשוף לעיני כל. הבדל נוסף הוא נכונותו של האדם להיכנס למערכת של מחויבות יומיומית בעקבות המפגש עם האלוקי, מחויבות שלא היתה קיימת סביב לעגל. קריטריון נוסף הוא בחינת האטמוספירה הרוחנית הנוצרת סביב למשכן ולעגל: בעוד שסביב לעגל נוצרה מיד אוירה של "ויקומו לצחק", סביב למשכן נוצרה אוירה של קדושה והתקדמות רוחנית.
אך נראה שמעבר לשורת ההבדלים הפרטניים הללו, ייתכן שדווקא בדרשתנו נוכל למצוא את המפתח הבסיסי להבנת ההבדל שבין המשכן לעגל. דרשתנו עומדת על כך שהעגל הוא בנו של השור המצוי "מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן" של חיות המרכבה, ובכך היא מדגישה לנו את ההקבלה בינו לבין הכרובים, שעל פי חז"ל נעשו בדמות צאצאיו של "פני האדם" המצוי מימינם של חיות המרכבה.
גם בלא לדרוש את מעשה המרכבה, ניתן להבין את הניגודיות שבין האדם לשור. בעוד שהשור מסמל את הטבע במלוא עוצמתו, האדם הוא מייצגה של התרבות. אומנם, כפי שחזה יחזקאל, השכינה מתגלה הן דרך הטבע והן דרך התרבות, אך לא בכדי "פני האדם" הם שמצויים בימין מרכבת השכינה, וכשישראל מצווים להתקשר בריבונו של עולם, הם מצווים לעשות זאת באמצעות "פני האדם".
חטא עבודת ה' דרך "פני השור" הוא חטאו של האדם שלא מנסה לעדן ולתרבת את עצמו, לפני בואו אל הקודש. הקריטריונים שמנינו למעלה הן התוצרים של גישה זו: הוא עובד את ה' ב'טבעיות' בלא בירור מעמיק של רצון ה', ב'זרימה' מוחלטת ללא מעצורי הסתרה וגדרי צניעות, ללא מחויבות ארוכת טווח, וממילא – תוך יצירת אטמוספרה שאין בה ניסיון להתקדמות רוחנית.
לעומת זאת, הפרשות המקיפות את פרשתנו, 'תרומה-תצווה' מחד ו'ויקהל-פקודי' מאידך, נועדו להדגיש את צורת עבודת ה', כפי שהיא מתבצעת כאשר אוחזים ב'פני האדם': תכנון קפדני ומפורט – תוך נתינת מקום לתרומתו האישית של האדם, ביצוע הצו האלוקי המדויק – תוך שימוש במיטב הכישרון האנושי, ועשיית רצון ה' – היוצרת אפשרות לחיבור שמים וארץ.
(כי תשא תשסז)
