ותעצר המגיפה

הפרשה פותחת במניין בני ישראל הנעשה באמצעות תרומה של מחצית השקל (שמות ל' י"ג). מהיכן צץ לפתע הצורך לתת מחצית השקל? בתחילת פרשת תרומה נאמר, "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות, כ"ה, א'-ג'). אם כך מדוע פרשת 'כי תשא' פותחת שוב בבקשה לתרומה? ומדוע מחצית השקל? מה שלא נתבקש בפרשת תרומה, מה השתנה? מדוע לכרוך תרומה זו במפקד? רק בהגיענו לסיומה של פרשת 'מחצית השקל', אל פסוקה האחרון, משתמע שמטרת הכסף זהה "וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד…" (שם, ט"ז). משמע, לשם אותה המטרה נאסף הכסף. אם כך, מדוע החזרה? התשובה נמצאת בפסוקים עצמם, 'ולקחת את כסף הכפרים', ובסוף הפרשה הוסיפה התורה וכתבה שמטרתו, "לכפר על נפשתיכם" (שמות ל' ט"ו). נראה שהתרומה עברה הסבה ומשמשת כעת לכפרה על הנפשות. בתחילה התורה ציוותה לתת תרומה- כל אחד לפי נדבת לבו, ואז בא חטא העגל, וכתוצאה מכך היה צריך לכפר. בעקבות חטא העגל היה צריך לשנות. הציווי הוא אותו ציווי מקורי שנאמר בפרשת תרומה, אבל אך כעת צריך לתקן את מה שהיה בחטא העגל. לכן את הכסף נותנים כעת בצורה של מחצית השקל.

רש"י מזהה את המפקד המופיע בפתיחת הפרשה כמי שנעשה לאחר חטא העגל. רש"י טוען שזה לא אותו מפקד שמופיע בספר במדבר, "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים…" (במדבר א', א'). ספירת הנותרים ממעשה העגל, כשמידת הדין עודנה מקטרגת, היא שמחייבת כעת 'כופר נפש' (רש"י שם ט"ז). מ"כסף הכיפורים', שניתן במניין הזה, עשו את האדנים למשכן – הם יסודותיו והם שנועדו לכפר על נפשות בני ישראל. בתחילה ציוותה לתת תרומה כל אחד לפי נדבת לבו, ואז בא חטא העגל, וכתוצאה מכך היה צריך לכפר. הסכום הניתן ככופר נפש הינו 'מחצית השקל' ולא שקל שלם, גם את זאת קושרים חז"ל בחטא העגל, "…לפי שחטאו במחצית היום יתנו מחצית השקל… לפי שחטאו בשש שעות יתנו מחצית השקל דעבד שיתא גרמסין ("שם מטבע שהיתה בימי משה" – קרבן העדה). …לפי שעברו על עשרת הדיברות יהא נותן כל אחד ואחד עשרה גרה" (ירושלמי, שקלים פ"ב ה"ג).

האלשיך הקדוש בשם החכם ה"ר שלמה בן אלקביץ מבאר מדוע דווקא מחצית השקל; "שמעתי שהוא להורות את בני ישראל יחס אחדותם, בל יעלה על לב איש מהם שהוא נפרד מחברו, כי אם כאלו כל אחד חצי, ובהתחברו עם כל אחד ואחד מישראל נעשה אחד שלם, על כן כל אחד יביא מחצית". נתינת "מחצית", מורה שרק על ידי שני אנשים מישראל השלם, השלמות על ידי התחברות לזולת. אמנם הנשארים לא חטאו בפועל, אך למרות זאת עליהם לתת כופר נפש על אי מחאתם בחוטאים. ממשיך האלשיך ומשים טענה בפי הנשארים, מה אנו אשמים, ומדוע ניתן כופר נפש על חטא שלא חטאנו? "מי עשאנו ערבים"? איננו אחראים לחטאיהם של אחרים, ולכן איננו צריכים לתת כופר נפש על חטאיהם! ומשיב, על כן נצטוו לתת דווקא 'מחצית השקל', "רמז לנו יתברך כי כל איש מישראל נפשו קשורה בחברו כי ממקור אחד הן, ונפשות כל אישי ישראל לאחת יֵחשבו. על כן יביא כל אחד מחצית, להורות כי כל אחד עם כל איש זולתו אחד הוא, ובכן הם ערבים זה לזה".

אחרי המניין מופיעים ציווי עשיית הכיור (שם, י"ח), שמן המשחה (שם, כ"ג) והקטורת (שם, ל"ד). ברור שמטרת הכיור היא טהרה, וגם לקטורת כוח כזה, ותוכיח עבודת יום הכיפורים שבה מוכנסת הקטורת לפני ולפנים כדי לכפר. הקטורת שהקטירו הכוהנים בבית המקדש הייתה עשויה מתערובת של אחד עשר עשבים (="סממנים"). עשרה עשבים בעלי ריח טוב, אך החלבנה היא צמח שריחו רע. למרות זאת ואף על פי כן הקטורת כשרה רק אם מעורבת בה גם החלבנה. כי כדי לעשות את העבודה המקודשת צריך לכלול גם את הצדדים הפחות יפים של המציאות ושל הנפש. כדי לחולל התמרה צריך לכלול גם את צדדי הצל של האישיות ושל החברה. כך כתב רבי צדוק הכהן מלובלין, בספרו "צדקת הצדיק" "כמו שבכלל האומה יש גם פושעי ישראל, וכל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית כמו שלמדו ז"ל מעניין החלבנה, כך באדם עצמו יש גם כן חלק רע מ"שאור שבעיסה" המכונה "פושעי ישראל" וצריך להיות בקשר אחד עמו" (אות רנ"ח).

בעל מאור ושמש כותב, כי הקטורת מקנה לנו כלים להתמודד עם עוצמת כוחות הרשע בעולם, כדי להתמודד עם אותם כוחות צירפו שחקן מהנבחרת המתחרה. הקטורת אינה מעניקה לגיטימציה לדרך החטא, ההיפך הגמור, היא מגייסת לקרבה את העוז שבחטא, את חריפות החלבנה. החלבנה כשלעצמה אינה מריחה טוב, אבל עם שחיקתה עד דק, ובשילוב עם עשרת הסממנים האחרים, החלבנה מוסיפה לקטורת עוצמה שלא הייתה בקטורת בלעדיה. הקטורת שימשה לעצירת מגיפות, התמהיל ממנו היא מורכבת מסמל יותר מכל את הערבות והתלות ההדדית, המסוגלת לסלק מגיפה.

(כי תשא תשפ"ב)