במראות הצובאות

אחת התכונות הבולטות ביותר שמאפיינות את המשכן היהודי– ולימים, גם את המקדש – הוא היותו "בית לכל". לא מועדון חברים סגור, של "אנשי שלומנו", אלא מרכז רוחני שהכול צופים אליו והכול שותפים בו: נשים וגברים, עניים ועשירים.
דבר זה עולה הן מן הציווי הבסיסי שבראש פרשיות המשכן: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" – שבו נדרשים הכול להביא את תרומתם למשכן, ומובלט עוד יותר בשני ביטויים מכלילים יותר שנמצאים בראש הפרשה שלפנינו: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל…. ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל". ה"קהילה" כמו גם הביטוי המרחיב "כל עדת בני ישראל" מדגישים את היותו של משכן ה' בית מועד לציבור כולו, ולא מקום כינוס סקטוריאלי ומגזרי.
תפישה זו, המכילה את הציבור כולו, ואינה מדירה ממנו "אלמנטים בלתי רצויים", עשויה להיות בעייתית למדי. כל אדם המשתייך לקבוצה חברתית מסוימת ומוגדרת, מותחת היטב, מכיר את תחושת אי הנעימות במקרה הטוב, כמו את תחושת הניכור, ולעתים אפילו מיאוס וגועל במקרה הפחות טוב, שחשים הוא וחבריו כאשר נקרה לחברתם גורם זר, לא קרוא ובלתי רצוי, שמעכיר את האווירה. יהא זה קבצן עטוי בלויי סחבות, שמדיפים ריח צחנה וסירחון, או סתם "טפיל" שמבקש להיספח ל"שבט" על אף שאינו נמנה עם חבריו המיוחסים. אם כך בחיי החולין, בחיי הקודש על אחת כמה וכמה. לפי התפישה האנושית-אנוכיית, מקדש ה' אמור להיות המשכן "שלנו". נקי. מצוחצח. מבריק. עשוי בצלמנו כדמותנו. הכניסה אליו צריכה להיעשות "לפי הזמנה בלבד". By invitation only. והרי כניסתו של גורם "זר" לתוכו עשויה, חס ושלום, לטמא אותו, לחלל את קדושתו.
על מנת לשרש גישה מוטעית זו, מעבירה לנו התורה מסר ברור, חד וחריף. משכן ה' אינו מיועד רק לבעלי "דם כחול", לאוליגרכים בני המעמד הגבוה, או לתלמידי חכמים שתורתם אומנותם. שעריו פתוחים לכל, וכל הנכנס בהם יתקבל בברכה.
אחד הפירושים המיוחדים שניתנו ל"הקהל" זה, ביטוי שאינו שכיח כל כך במקרא, בא בדברי רבי אביגדור צרפתי, מן המיוחדים שבבעלי התוספות. בפירושו לתורה, הוא מסביר: "למה נאמרה פרשה זו בהקהל? לצוותם על מלאכת המשכן שהייתה לאנשים ונשים, שנאמר (לה, כב) "ויבואו האנשים על הנשים". וללמד, שבניית משכן ועבודת מקדש אינה מיוחדת לגברים בלבד.
אחד הביטויים המרגשים והחריפים לתפישה זו טמון באחד מכלי המשכן, ולאו דווקא מן המפוארים שבהם. בניגוד למנורת הזהב הנוצצת והמבהיקה, מעשה כפתור ופרח, שאורה הולך למרחוק, ליריעות המשכן שעשויות תכלת וארגמן, תולעת שני ושש משזר, או לארון העדות שניצב בקודש הקודשים, עומד לו הכיור בצד, כמעט מבויש ונכלם. ככלות הכול, מה הוד או הדר ניתן למצוא בכיור של מים, עשוי נחושת פשוטה, שתכליתו פונקציונלית ביותר: רחיצת רגלי וידי הכוהנים?
ויושם אל לב: בשונה מכלי המשכן האחרים, המרכזיים והמפוארים, שהציווי על עשייתם נקבע בפרשת תרומה, נדחק הציווי על מלאכת עשיית הכיור רק לפרשת כי תשא (ל, יח). גם החומר שמנו הוא עשוי – נחושת פשוטה, ולא זהב וכסף, מרמז, לכאורה, על "נחיתותו".
אכן, בעוד שבפרשת כי תשא בא ציווי טכני על עשייתו, מופיע בפרשתנו ביטוי חדש אגב תיאור עשייתו בפועל: "ויעש את הכיור נחשת, ואת כנו נחשת, במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד" (לח, ח). סתם הכתוב ולא פירש מי היו אותן "צובאות" ומה זיקתן למשכן ה'.
את שסתם הכתוב, פירשו כדרכם חז"ל – ורש"י בעקבותיהם: "בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עיכבו מלהביא לנדבת המשכן. והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע. אמר לו הקב"ה: קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאווה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר (שיר השירים ח ה) "תחת התפוח עוררתיך", וזהו שנאמר במראות הצובאות. ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו את שקנא לה בעלה ונסתרה".
הביטוי הקשה, "והיה משה מואס בהן", מבטא את הסלידה הכל כך מובנת מפני שימוש בתרומה שמקורה, לכאורה, מפוקפק למדי. אך הציווי על קבלתן, ויותר מכך האמירה "כי אלו חביבין עלי מן הכל" – יותר מן המנורה, יותר מן המזבח, יותר משולחן לחם הפנים, יותר מארון העדות – מבטא את אחד השיעורים הגדולים ביותר בתורת המשכן היהודי: "אחד המרבה, ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון את לבו לשמים". המשכן – נדבת הלב הוא, ולעתים גדול כוחו של הלב, הפשוט והטהור, ורצוי הוא לפני המקום, יותר מכל כסף וזהב שבעולם.
(ויקה"פ תשסז)