פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)"אמרו: אותה שעה היו פצצות מתפוצצות בראשי גגות. בחצרות ובבתים
שבירושלים, ולא נשמע קול הפצצות מקול העם העונים אמן, שהיה מהלך ומחרחר
מהלך ומתגבר. בו ביום, בחמשה ימים לחודש זיו, חזר זיו מלכות לישראל. בו ביום הופיעה עלינו עטרת תפארת עצמאותנו ברוב הוד והדר. משם שאבו שרים בינה ויועצים עצה לעשות תושייה בתחבולות מלחמה. משם יצאה רוח גבורה, גם דלה דלו צבאות ההגנה לישראל עוז ותעצומות. משם למדנו כולנו, בנערינו ובזקנינו, לסבול סבל רעב בשעת מצור ומצוק, ולעמוד עמידת צור איתן בעת מטרות זעף של אש
ופלד, של כדורי מות ופגזי שמד. מן המעיין הזה שתינו רוב עצמה וטל תחיית כוח,
ללחום מלחמת התגוננות ותנופה נגד כנופיות ונגד צבאות סדירים של שבעה
עמים שקמו עלינו לבלענו חיים".
כדברים האלה כתב סבי ע"ה, הרב מרדכי הכהן – שיום השנה לפטירתו חל ביום העצמאות – מיד בסמוך לאחר ההכרזה על הקמת המדינה. מדירתו הקטנה בשכונת מאה שערים, שסבלה הפגזות קשות בימי מלחמת השחרור, הפגזות שאף הפילו חללים לא מעטים, ראה סבא בעיניו לא רק את החורבן וההרס, אלא גם את האור והתקווה.
נזכור ונזכיר: באותם ימי מלחמה ארורים, נפלו 5667 חללים, כאחוז(!) מכלל האוכלוסייה היהודית שהייתה בארץ ישראל באותה תקופה (רק לשיבור האוזן, אילו היה מדובר בימינו על אותן פרופורציות, היה מדובר במספר דמיוני של כ-80,000 חללים!).
ולמרות זאת, מיד בשוך חמת המלחמה, ישב סבא לכתוב את אגדת "זה היום", מדרש מופלא, בן זמננו, המבקש לתת ביטוי, ברוחם ובסגנונם של חכמינו נוחם עדן, למאורעות השעה הגדולים.
בחלוף הימים, הצטרף לידידו הסופר ש"י עגנון ולרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג בניסוח התפילה לשלום המדינה, שהייתה – מעשה פלא – חלק בלתי נפרד מסידורי התפילה המסורתיים (גם אם לא כולם).
לאגדת "זה היום" ולתפילה לשלום המדינה חָברו ניסיונות נוספים לגבש הגדה ליום העצמאות. וכמו בהגדה המסורתית לפסח, גם כאן נכתבו נוסחים "מסורתיים" יותר ונוסחים "עבריים-חילוניים-אזרחיים" יותר (אחד מהם, מעשה ידי הסופר אהרן מגד נדון לגניזה מיד עם הופעתו בשל רוח ה'כפירה' נשבה הימנו).
ניסיונות אלה תוארו לאחרונה בספרו היפה של פרופ' אסא כשר שביקש לכנס את כל ה"הגדות ליום העצמאות", לרבות אחת שלא נתפרסמה עד היום (מעשה ידי הרב שלמה גורן), ולעמוד על חשיבותן מנקודת מבט דתית, רוחנית ותרבותית כאחד.
אמת ניתנה להיאמר: הניסיונות השונים לשַוות ליום העצמאות אופי דתי שיצרף את היום למסכת חגי ישראל, כשלו בעיקרם.
למעט תפילה חגיגית הנאמרת – ושוב, כמה יהודי, בנוסחים שונים המלווים בוויכוחים ומחלוקות הלכתיות, תפילה עם הלל ובלעדיו, "עם ברכה" ועם "בלי ברכה" – עיקר היום מתבטא ביציאה לחיק הטבע, בקיום מצוות "חג הקורבן", ונפנופי "על האש" ברוב עם (לקיים את דברי הפתיחה של הפטרת היום: "עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד יְנֹפֵף יָדוֹ הַר בית בַּת צִיּוֹן גִּבְעַת יְרוּשָׁלָ͏ִם" (אגב כך אזכיר שמו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין ע"ה, שגם יום פטירתו חל השבוע, הקפיד לקרוא הפטרה זו ממגילת קלף, על מנת להדגיש את מעמדה כשאר הפטרות).
בחינת המאורעות שפקדו אותנו מאז ההכרזה על הקמת המדינה ועד היום עשויה להבהיל: מלחמות בלתי פוסקות, פיגועים, מגפות, איומים וסכנות, שסעים ומחלוקות, ומשברים חברתיים, רוחניים, כלכליים וחברתיים, שקיצם לא נראה באופק. כל אלה היו מביאים כל בר דעת נורמלי לידי ייאוש. ואכן, קולות נכאים לא מעטים כאלה נשמעים במחננו גם כיום, השכם והערב.
ואף על פי כן.
"בהיסטוריה היהודית", היה מו"ר הרב יהודה עמיטל ע"ה חוזר ומשנן באוזנינו, "אין לצפות כפי שצופים ריצת מאה מטר, למרחקים קצרים, אלא כריצת מרתון, בפרספקטיבה של מאה, מאתיים ואלף שנה".
הרב עמיטל, שאיבד את כל משפחתו הקרובה בשואה וחווה על בשרו את נוראותיה, עלה לארץ ישראל ונלחם במלחמת השחרור בגליל. שנים ספורות לאחר שהקים את ישיבת "הר עציון" בגוש עציון המתחדש, שכל שמונה מתלמידיו-בניו, "שמונה נסיכי אדם" בפיו, במלחמת יום כיפור, ועליהם נוספו מאז ועד היום עוד רבים וטובים. אבל הוא ידע מה הוא אומר.
"ראיתי עולם בנוי, וחרב ובנוי", ציטט שוב ושוב את מדרש חז"ל על נח שלאחר המבול, וקרא לנו לדבוק בתפילת כל פ"א: פרופורציה ופרספקטיבה.
תובנה זו עולה יפה מתוך דברי האגדה התלמודית הידועה בסוף מסכת מכות (כד, ע"א), שמתארת את החכמים כשהם שומעים את קול המונה של רומי ורואים שועל יוצא מבית קודש הקודשים. "היו הם בוכים ורבי עקיבא (שהלך עמהם) משחק [=צוחק]. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו (במדבר א) 'והזר הקרב יומת', ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב (ישעיהו ח) 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו'. וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון, וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב (מיכה ג) 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש' [וגו']. בזכריה כתיב (זכריה ח) 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם'. עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו! עקיבא ניחמתנו!"
תובנה עמוקה זו, של "התקווה" והמבט האופטימי שצופה פני עתיד טוב יותר, נטועה עמוק גם בשאר פרקי החורבן והנחמה שבתורת ישראל.
יתר על כן: לצד הזקנים הנשענים על מקלם ברחובות ירושלים (בין ריצה אחת לממ"ד הקרוב למִשְנֶהָ), ולנוכח הילדים והילדות(!) שמשחקים ברחובותיה, מחזה יומיומי של אחרית הימים המתגשם לנגד עינינו, יש גם מחזה נפוץ נוסף המיוחס בברכות הנישואין (אך לא במקרא!) ל"חוצות ירושלים": "מהרה ה' אלוקינו", אנו מתפללים ומתחננים, "יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם".
הרב עמיטל הסב את שימת לבנו דווקא לפרט האחרון. ודוק: לא מדובר כאן בקולה של רוחניות צרופה, בקול ה'שטייגען' של לומדי תורה בישיבה או ב'כוילל', בדרשה של רב גדול, בקול תורה או למצער קול תפילה, אלא דווקא ב"קול ששון וקול שמחה".
תימר ניחא. עד כאן הכל מתקשר לשמחת החתונה. אך יש גם המשך קטן בזנב אותה תפילה, שבו אנו מייחלים ומשתוקקים לכך שנזכה ונשמע גם את קולם של ""ערים ממשתה נגינתם".
וכאן הבן שואל: "משתה נגינתם", האי מאי?
ודוק: נגינתם-שלהם, של הנערים, ולא "נגינתו" של החתן בחופתו?
וכי יציאתם העולזת של הנערים מ"משתה נגינתם", מהפאב השכונתי, הקולות שעולים מהבר שבפינת הרחוב, אף היא חלק מחזון אחרית הימים שלו אנו מייחלים? האין בכך רידוד – שלא לומר ח"ו ביזוי – של הנחמה?
עיון בגמרא (כתובות ח, ע"א) מלמד שברכה זו פרי ניסוחם של חכמים היא, ועל אף שראשיתה, קול ה"ששון והשמחה", מעוגנת היטב בפסוקים, לסיומת "נערים ממשתה נגינתם" אין מקור מפורש במקרא.
המסר שעולה מכאן, לימדנו הרב עמיטל, הוא שלעצמאות, לגאולה ולנחמה יש גם פן נוסף: לא רק תפילות והגדות, אלא שיבה לנורמליות.
מן הסתם, תמונת ה"נערים" ששבים באישון ליל "ממשתה נגינתם", מהפאב המקומי, אינה חלק מחלומה של האם היהודייה. אך לעתים דווקא בה יש כדי לסמל את הנחמה.
לרגע נשכחים הצרות והמתחים. הכעסים והקנאות, מלחמות היהודים וסערות השחיתות מושמות בצד, וירושלים חוזרת להיות עיר שיש בה גם הרבה תורה וחסד, אך גם "נערים ממשתה נגינתם" (ויושם אל לב שבבואו לחתום את חלק "אורח חיים", מסיים גם הרמ"א את דבריו בפסוק ממשלי (טו, טו): "וטוב לב משתה תמיד (!)".
אכן, תיאור זה משתלב עם תיאורו הנזכר של הנביא זכריה (ח, ד-ה) על אותם "זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרב ימים" ועל "רחובות העיר" שנמלאים בילדים וילדות ה"משחקים ברחובותיה".
ללמדנו: נחמה היא מקדש וקודשיו. תורה ויראת שמים. צדק ומשפט. אבל גם שילוב כל ערכים אלה, של "תורת חיים", בחיים ולא במנותק מהם.
זאת ועוד: נחמה היא גם איחודם של בני דורות שונים, דוברי "שפות" שונות, לתמונה מרהיבה אחת. "זקנים וזקנות" שיושבים" לבטח, ללא חשש מפני טילים הנופלים עליהם משמים; זקנים וזקנות ה"יושבים" (ולא ח"ו שוכבים עם פצעי לחץ, מוטלים כאבן שאין לה הופכים במסדרון אחת המחלקות הגריאטריות), וצופים ב"ילדים ובילדות (שניהם בדיבור אחד!) משחקים ברחובותיה".
ושמא יאמר אדם: לא ייתכן. זוהי בדיה. פטה-מורגנה. מחזה תעתועים. וכי זהו החזון? זוהי התכלית?
בא הנביא זכריה (שם, פסוק ו) ומשיבו: "כה אמר ה' צבאות: כי ייפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם, גם בעיני ייפלא נאם ה' צבאות!". פלאי פלאות הן, אך אמת לאמיתה.
ללמדנו: גאולה יהודית אינה מתבטאת – בוודאי לא רק או בעיקר – בטנקים, מטוסים ושופרות מלחמה; גם לא במצעדים ותזמורות צבאיות.
מי ייתן, ונדע להכיר בערכה – הדתי, הרוחני, החברתי והמדיני של עצמאות ישראל. עצמאות שמתבטאת גם, ואולי בעיקר, בחיים נורמליים. חיים שבהם יושבים זקנים וזקנות, ואיש משענתו בידיו, ילדים וילדות משחקים ברחובות, וכן – גם בנערים – ובנערות – היושבים ויוצאים מ"משתה נגינתם", הפאב המקומי.
חג עצמאות שמח!
