הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)לאחרונה התפרסמה פרשת אונס מזעזעת שהסעירה את השיח הציבורי, ובצדק. רבים ראו בה ביטוי להתדרדרות חמורה בנורמות המוסריות ולכשלים חינוכיים וערכיים. אבל לא רבים מהם נתנו את דעתם לכך שלא מדובר על משהו שנוצר כעת, יש מאין, זה התחיל הרבה לפני שזה קרה. מדובר בתוצאה של תהליך שינוי רב שנים. היום רק רואים את התוצאה. זה התחיל משינויים מתירניים קטנים שהתקבלו בסלחנות ובהבנה וברבות הימים הלכו וגדלו. קרוב לוודאי שמי שנתן להם לגיטימציה אז, לא השכיל לצפות את פני העתיד ולאן הם עלולים להביא אותנו בטווח ארוך. בדיעבד, קשה יותר לחולל שינוי ולהשיב את המצב לקדמותו.
בפרשתנו מקבץ מצוות שיש קשר עמוק ביניהן. פרשת כהן משוח מלחמה והשוטרים במלחמת מצוה, פרשת עגלה ערופה, אשת יפת תואר, בן אהובה ושנואה, ובן סורר ומורה. המשותף לכולם; התורה מבקשת למנוע מבעוד מועד תהליכים שעלולים לגרום לנזקים לטווח ארוך.
ביציאה למלחמת רשות: "והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם" (דברים כ ב), צריך לצפות מלכתחילה שבקרב יהיו כאלה שהפחד עלול לשתק אותם. אסור להמתין עד שזה יקרה, אז כבר יהיה מאוחר. יש להרחיקם מלכתחילה משדה הקרב: "ויספו השטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" (שם ח).
לאחר מכן פרשת עגלה ערופה: "כי ימצא חלל באדמה וגו'. נופל בשדה לא נודע מי הכהו" (שם כא א). זקני העיר הקרובה לחלל עומדים ואומרים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" (שם פס' ז). "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה" (רש"י שם). כדי למנוע מראש הסתכנות של עוברי הדרכים צריך שזקני העיר יקחו אחריות ללוותם. לצפות מלכתחילה. לא כמסקנה בדיעבד, אחרי שזה יקרה.
חכמים הצביעו בפרשתנו גם על הקשר והסמיכות שבין פרשת 'אשת יפת תואר', לדין 'בן אהובה ושנואה', ודין 'בן סורר ומורה': "אם נשאה סופה להיות שנואה, ואם ילדה, סופו להיות בן סורר ומורה. ואם חס עליו, סופו להיות נידון, ולהיות נסקל ונתלה במעשיו המקולקלין, ולכך סמכו זו לזו" (בכור שור שם פס טו). קרוב לוודאי שמי שנשא אשת יפת תואר לא העלה על דעתו בטווח הקצר לאן יובילו הדברים בטווח ארוך, ואף אנחנו לא היינו מעלים זאת על דעתנו, אולם התורה הצביעה על כך כבר מראשיתם. כך הוא גם בדין יוצא דופן של 'בן סורר ומורה'. שלעת עתה אין רואים את המעשים החמורים שהוא עתיד לעשות בבגרותו, אולם התורה עמדה על סוף הדברים כפי שהם נראים מראשיתם: "ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו. הגיעה תורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא ועומד בפרשת דרכים ומלסטם הבריות. אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב" (רש"י שם פס' יח).
החובה להתנהל בטווח הקצר מתוך ראיה ארוכת טווח כדי למנוע נזקים בטווח הארוך, נכונה בתחומים שונים. בחיים הפרטיים של האדם, בחיי החברה המדינה ואפילו בתחום פסיקת ההלכה. ככל שמדובר בהנהגה שאינה מנוסה דיה ואין לה תחושת אחריות מספקת, היא נוטה לראות את המצב העכשווי מבלי לצפות את תוצאות התהליכים ונזקיהם לעתיד. להנהגה הפוליטית ישנו פיתוי להעדיף את שיקולי הרווח הפוליטי שבהווה על חשבון הנזקים שעלולים להיווצר מהם בעתיד. כך גם בעולם ההלכה. חכמים, מתוך אחריות וראיה ארוכת טווח, תיקנו תקנות מרחיקות לכת כשחששו מנזק עתידי שעלול להיגרם (כדוגמה ביטול מצוות שופר בשבת מחשש טלטול ועוד).
מן הראוי שניקח זאת לתשומת לבנו.
(כי תצא תשפ)
