פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)במשך שנים לא מועטות, הייתה מדינת ישראל לבוז וכלימה, למשל ולשנינה בעולם המערבי בנושא הסחר בנשים. פעולה נמרצת של משרד המשפטים, לצד המחוקק הישראלי שתיקן חוקים מיוחדים על מנת להילחם בנגע ממאיר זה, הביאו לירידה משמעותית ביותר בתפוצת תופעה מחפירה זו. גם בתי המשפט תרמו את חלקם באמצעות השתת עונשים חמורים על השותפים לעבירה זו.
למותר לומר שתופעה מעין זו פוגעת לא רק בשמה הטוב של המדינה, אלא בראש ובראשונה בכבוד האדם של אותן נשים, בגופן ובנשמתן, ומטילה צל כבד על זכותנו להיקרא חברה יהודית ודמוקרטית.
למרות הירידה בתפוצת הסחר בנשים, החברה הישראלית עדיין רחוקה מהיעד הנכסף. מעשה האונס המזעזע באילת, הוא תזכורת לתופעה קיימת ורווחת, בכל שדרות החברה הישראלית, של החפצת נשים, חילול גופן וביזוי כבודן. ביטוייה ניכרים באינספור מעשים הנעשים מדי יום בקרבנו, שבשל שכיחותם כבר אינם בגדר "חדשות" הזוכות להבלטה יתירה.
שני מוקדים בפרשתנו נותנים ביטוי לתופעה בזויה זו שימיה כימי עולם. בראש הפרשה, באה פרשת "אשת יפת תואר" שמעוררת לא מעט קשיים, ערכיים ומוסריים. בשונה מהמקרא שעל פניו מתאר את המעשה כמעשה שגרה בשעת מלחמה, צמצמו חז"ל את ההיתר שעולה הימנו.
בהמשך הפרשה מובא דין האונס והמפתה (שאף הוא רצוף קשיים לא מעטים, והראשון שבהם הוא קנס הכסף שמושת על העבריין, הא ותו לא), ודין נערה המאורסה ש"צועקת" אך "אין מושיע לה".
על מנת להבליט את חומרת המעשה, מדגישה התורה: "כי כאשר יקום איש ורצחו נפש – כן הדבר הזה". אונס כמוהו כשפיכות דמים, רצח בדם קר, לא פחות. הכאב והצער, הייסורים והצלקת שהוא מותיר בלב הקורבן והסובבים אותו – לא יימחו לעולם.
אכן, גם לאחר "עידונם" של חכמים, עדיין קשה לנו לא אחת להבין את פרשת "אשת יפת תואר". לפי הנאמר בתלמוד, כל מי שהיה ירא "מעבירות שבידו" – (ולפי חז"ל הכוונה היא אפילו לעבירה קלה יחסית, של "שיחה בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש) היה חוזר מעורכי המלחמה. הווי אומר: יצא למערכה רק צדיק גדול, שנזהר אפילו מחטא קל שבקלים. הכיצד זה אפוא נכשל צדיק כזה בתאוות עריות, ואך רואה הוא, בתוך סערת המלחמה "אשת יפת תואר", נכרית לעילא (וחכמים הוסיפו: אפילו אשת איש!), נשבה בקסמיה, ו"חושק" בה עד שמבקש הוא לקחתה עמו, ואפילו בעל כורחה!? והכיצד זה גבר עניינו של השובֶה על זה של השבויה, שאנוסה היא, ונלקחת מביתה בעל כורחה?
מלמדנו רש"י, בעקבות חז"ל (קידושין כא, ע"ב): "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקב"ה מתירה – יישאנה באיסור". במלים אחרות: התורה, כביכול, יוצרת מעין "פתח מילוט" לבעלי יצר הרע, שתקף אותם (רמב"ם מלכים ח, ב; ומנחת חינוך על אתר) וכדי שלא יעברו על איסור חמור – התירה להם לשעה לשאת אותה גויה יפת תואר.
הדברים מוקצנים עוד יותר לאור מחלוקת שני התלמודים, הבבלי והירושלמי בעניינה. לפי הבבלי, ההיתר לקרב אל אותה אישה הוא רק לאחר שעברה תהליך ארוך וממושך של ניוול המתואר בפסוקים הבאים, של גילוח השער, והסרת בגדים נאים וכיוצא באלה. אכן, לשיטת רבי יוחנן בירושלמי מותר לאיש להתקרב לאותה אישה כבר בסערת המלחמה, עוד בטרם נתגיירה! (וראה "העמק דבר" על אתר, לפסוקים יא, יד).
יהא אשר יהא, טמון כאן מסר כפול. האחד, ש"אין צדיק בארץ שלא יחטא". איש אינו חסין מפני יצר הרע, וממילא טוב הוא שלא יתהדר בצדקותו.
מסר שני נוגע לצערה של אותה שבויה. ירדה תורה לסוף דעתו של השובֶה, שדרך כלל מבקש הוא להשפיל את השבוי ולבזותו. לפיכך ציוותה עליו באיסור חמור שלא ינהג בשבויה מנהג ביזיון. "לא תתעמר בה תחת אשר עניתה". ומכאן למדו חכמים שאסור לשובֶה למכרה לאחרים או ליתן להם אותה ב"מתנה" משל הייתה חפץ עובר לסוחר, ואסור לו לנהוג בה בביזיון כשפחה, ובית הדין מוזהר לאכוף איסור זה.
המסר שעובר כחוט השני בפרשנותם של חכמים, ראשונים ואחרונים, חד הוא: אישה אינה חפץ הניתן להתעמרות או להיטלטל ממקום למקום. הכל חייבים להדר בכבודה ולהגן עליו, בין ברשות היחיד, בין ברשות הרבים.
(כי תצא תשפ)
