פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בין רבבות מלות התורה מסתתרות לא אחת מילות מפתח שבמרוצת הקריאה לא תמיד נותנים אליהן את הדעת. אחת מהן, מופיעה בפרשתנו ובמקומות אחרים בתורה, ומצטרפת לשמו של אדון הנביאים. משאל קצר עשוי לגלות על נקלה שהכינוי הרווח ביותר הוא "משה רבנו", שכידוע אינו נזכר כלל בתורה אלא רק בדבריהם של חכמים. לעומת זאת, בכמה וכמה מקומות, מצמידה התורה לשמו של משה את הכינוי "איש".
כך, למשל, בשניים מהפסוקים הנודעים בתורה: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג); ובדומה לו: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ" (דברים לג, א). כך גם נצטייר ביני בנות יתרו: "ַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן" (שמות ב, יט).
שלושת הכינויים, גם "איש", גם "איש הא-להים", גם "איש מצרי", אינם מיוחדים רק למשה. כך, למשל, מכונה נח "איש צדיק", יעקב "איש תם". ולהבדיל חירה מכונה "איש עדלמי" ועשו, "איש יודע ציד, איש שדה", שר הטבחים "איש מצרי", ועוד כהנה וכהנה.
אכן, במידה רבה, ובשונה משאר הדמויות, אצל משה רבנו התואר "איש" היה חלק מזהותו. עד כדי כך, שבפגישתו עם אהרן נאמר "וישאלו איש לרעהו לשלום", ומעיר רש"י על אתר (שמות יח, ז): ""וישתחו וישק לו – איני יודע מי השתחווה למי, כשהוא אומר איש לרעהו, מי הקרוי איש? זה משה, שנאמר 'והאיש משה' ".
רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל ה"משך חכמה", ואחד החריפים והמיוחדים שבפרשני התורה, נתן דעתו להופעת תואר זה בפרשתנו. הפסוק "גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם", משך את לבו הן בשל התואר "איש" שנצמד לשמו של משה בפסוק זה ולא בעשרות פסוקים אחרים בהם הוא נזכר. התואר נראה מיותר בפסוק, וכמי שאינו מוסיף דבר. גם המשכו של הפסוק צריך עיון. לכאורה, הוא מבקש לתת מעין "הכשר" למשה, ולהודיענו שהיה מקובל לא רק על "אנשי שלומו", בני ישראל , אלא היה גדול גם "בעיני עבדי פרעה", גם "בעיני העם".
וכי מה אכפת לנו מה יאמרו 'עמך'? האם העיקר אינו תלוי במה שיעשו היהודים, ולא במה שיאמרו הגויים, ולא סתם גויים אלא ה'עמך' של מצרים?
בנסותו ליתן מענה לשאלות אלה, מותח ר' מאיר שמחה ביקורת חריפה ביותר (אם כי בלשון סמויה), כלפי כמה מתופעות "צדיקי השווא" של דורו. והגם שהדברים נכתבו לפני עשרות רבות של שנים , דומה שיפים ואקטואליים הם גם בימינו.
וכך כותב ה"משך חכמה": "הנה ידוע התהוות הכבוד בעַם ישנו משני פנים: א) או מעוצם חכמה של הנכבד, ומידותיו האלוקיות, והנהגתו הנפלאה; ב) או מפעולות זרות, בלתי מושגות, ופלאים יוצאים מגדר ההרגל עד כי יחשבוהו לאלוקים".
שני המודלים, האחד של בעל חוכמה אמתי, גדול בתורה וביראה, והשני של אדם שכוחו רק בפיו, או ב"ניסים" ו"מופתים" שבשרוולו, מוכרים גם בזמננו. וממשיך ר' מאיר שמחה: "והנה המכובד מהחכמה ויושר הנהגתו, הנה תחילת כבודו אצל החכמים האצילים בעם. הם היודעים להוקיר חכמתו, הם המבקרים הנהגתו, הם החודרים בעין חודרת אל מידותיו, ומאשר יפליאוהו לשָלֵם אמתי, יתפרסם שמו גם אצל ההמון וחרדת קודש ירעדו ממנו".
לא כן, "האיש המכובד מצד פעולותיו הזרות והנפלאות. [=איש כזה] יהולל תחילה מן ההמון, אשר בעיניים טוחות [=סתומות] יחשבוהו לאלוקי, ולאמר כי הוא בלתי טבעי, ויטפלו עליו שקרים ופליאות זרות בסיפורים מפליאים, עד כי יתפרסם שמו אצל ההמון, וגודל הפרסום יעש כנפיים גם בבות הנבונים בעם, להטיל ספק בלבם לאמר 'לא לחינם יתפרסם שמו אצל ההמון', עד כי גם הם יכבדוהו. והניסיון יוכיח על זה".
ר' מאיר-שמחה עומד על השקר של מקצת עושי הנסים, שכוחם אינו בתורתם ובמידותיהם, אלא ביחסי הציבור, ובשובל הדוברים ויועצי התקשורת המשתרכים אחריהם, במטרה לשבות את לב ההמון.
ומכאן מסקנתו: "משה נקרא איש הא-להים, כי הנהגתו הבלתי טבעית הייתה א-להית באמת, עלה לשמים וירד, גוזר ומצווה על כל חוקות הטבע ומשטרי השמים, מפיח פיו יימלאו קצות הארץ שחין. הנה ממפעלות כאלה ההמון במצרים נחרדו נבעתו, חִיל אחזתם. לא כן החרטומים ושרים, בדם וצפרדע הקשו לבם לאמור כי הוא מפעולות הכישוף או דבר אחר הנעשה בפעולת הדמיון, עד כי אחרי כל התפלספותם הודו כי אצבע א-להים היא, וכן אמרו 'עד מתי יהיה זה לנו למוקש', ולא אמרו 'האיש'. פירוש שאינו איש, כי יצא מגדר האנושי והנהגתו הטבעית, חוכמתו וענוותנותו וכל מידותיו, חושש לטובת זולתו, רחמן בכל הגיוניו ופעולתו, עד כי כל מבין שראוהו והתבונן בו אמר כי זה משה האיש האמיתי, ומבלעדו אין ראוי האדם להיקרא איש, כי כולם כבהמות נמשלו נגדו. ומצד זה נתפרסם שמו מתחילה אצל האצילים בעם, החכמים הם "עבדי פרעה", ואחרי כן אצל העם, וזהו ביאור הכתוב 'גם האיש משה' – מצד אנושיותו והנהגתו הטבעית – גדול מאד בעיני עבדי פרעה ובעיני העם, שנתפרסם לעבדי פרעה קודם, ו[רק] אחר כך ל'העם', והָבֵן".
אנושיות, רגישות, ענווה, רחמנות, חוכמת לב. אלה הן המידות אשר בהן יתפאר "איש הא-לוהים". הם, ולא מעשי נסים מפוקפקים, השובים אולי את לב ההמון, אך מאחוריהם אין ולא כלום.
(בא תשסח)
