מערכת שבתוןהרב ירֹחם שמשוביץ
המכון הגבוה לתורה, אונ' בר-אילן
פרשתנו פותחת בתיאור יציאת מצרים. בכתובים של תחילת הפרשה מתארת התורה פעמיים את היוצאים כ'עם', ופעמיים מגדירה אותם כ'בני ישראל'. ודאי שכוונת הכתוב ללמדנו שאין העם ובני ישראל אותם האנשים (עיין למשל ספרי בהעלותך פסקה פה משנה ב : אין "העם" אלא הרשעים ).
אותם שמגדיר הכתוב כבני ישראל, הם המאמינים שהגיעה העת לצאת ממצרים, ומכאן שהם גם מאמינים בשליחותו של משה. מנגד, אותם שהוגדרו ע"י הכתוב כעם, אמנם אומר עליהם המדרש (שמות רבה פרשה ג פסקה יג ) שהיו 'מאמינים בני מאמינים', אך הם ככל הנראה מסופקים בשליחותו של משה רבינו, ומבולבלים מבחינת מהות דורם. הם קטני אמונה לגבי צו השעה של אותו הדור.
החתם סופר אומר בהקשר זה: כשאומר הכתוב "וחמֻשים עלו בני ישראל מארץ מצרים", מהו חמֻשים? חמישית יצאו ממצרים, בעוד ארבע חמישיות מתו במכת החשך, משום שהיו רשעים. מתוך ה 20% הללו, אומר החתם סופר, רק אחד מחמישים נקראו בני ישראל, המאמינים באמונת משה ובגאולת ישראל, והם אלו שיהיו מאוחר יותר לשרי חמישים על העם, שעל אף מצבם הירוד נגאלו בזכות דם פסח ודם מילה (ראה רות רבה ו, א).
והנה כאשר מגיעים היוצאים ממצרים אל הים, ישנו חוסר אונים של בני ישראל שנאמר (שמות יד, י-יא): "ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם … ויצעקו בני ישראל אל ד' … המבלי אין-קברים במצרים … "? הדבר מעורר פלא, כיצד יתכן שישראל מתפללים לה' ובועטים בישועתו באותה העת?
תשובה לכך מובאת בירושלמי (תענית ב, ה): "ארבע כתים היו על הים, שהתחלקו לשני מחנות". מחנה היאוש, שהיו בו שתי נטיות: האחת להתאבד והשניה להשאר בגלות. מנגד עמד מחנה האמונה, שגם בו היו שתי נטיות: האחת הנטייה הלאומית והשניה היא הנטייה הדתית.
לכל אחד ואחד מהמחנות עונה משה בצורה המיוחדת לו: לאלו שרצו לקפוץ לים אומר משה "התיצבו וראו …". לאלו שרצו לחזור למצרים אומר משה "אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם". לאלה שרצו להלחם אומר משה "ד' ילחם לכם", ולאלה שרצו להתפלל אומר משה "ואתם תחרישון" (שמות יד, יג-יד).
בתוך כך פונה הקב"ה למשה ואומר לו (שם טו): "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו". שואל על כך הרב חרל"פ (מי מרום, מאמר כט לספר שמות): והרי מתאווה הקב"ה לתפילתו של צדיק, מדוע אם כן מצווה הוא את משה לשתוק?
עלינו להבין שאין התפילה מועילה ללא השתדלות עצמית של האדם. כמו יעקב אבינו, שלקראת המפגש עם אחיו עשו הכין עצמו ל"דורון, תפילה ומלחמה". משה שחשב שהצלתם של ישראל תלויה בו, שהרי ישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה (אור החיים שמות ג,ז, מגלה עמוקות פרשת בהר, שערי הלשם חלק ב' סימן ד לגרמ"מ משקלוב ועוד ), לכן הוא אומר להם "ואתם תחרישון", שאין זה תלוי בהם. אולם, הקב"ה מונע ממשה להתפלל, בשביל להראות שמעלת ישראל היא מעבר למעשיהם, שאהבתו של הקב"ה לישראל אינה תלויה בדבר, גם כאשר הם נמצאים בתחתית השפלות. לכן ביקש הקב"ה ממשה "דבר … ויסעו", להראות שגם אהבת ישראל לד' איננה תלויה בדבר, והם מוכנים למסור נפשם על קידוש ד', ובלבד שימלאו את רצון ד'.
בזה יובן גם הפסוק (שמות יד, לא): "ויראו העם את ד' ויאמינו בה' ובמשה עבדו". דווקא פשוטי העם, שלא ידעו להבחין בשינוי הזמנים ומתוך כך שינוי אמונת עיתם, הם אלה שהאמינו כעת בד' ובמשה עבדו. הם האמינו אז בשליחותו של משה – שהינו עבד ד', ושבאמת הגיע זמן גאולתם, אע"פ שלא עברו ארבע מאות שנה מיום ירידתם מצרימה, והבינו את מהות דורם. שהרי אכן קשה הדבר. משה רבינו בא לגאלם לאחר רד"ו שנים בלבד, ועל כן האמינו רבים שעדיין לא הגיע זמן גאולתם. אולם כעת האמינו כי כשם שהיו צריכים להאמין עד עתה באמונת הגלות, כעת הגיע הזמן להאמין במצוות דורם, והיא הגאולה. כפי שאנו אומרים בהגדה של פסח: "הקב"ה חישב את הקץ". כפי שנאמר ליצחק "גור בארץ הזאת", ולגבי יעקב נאמר "בארץ מגורי אביו", אפשר לקבוע ש"גר יהיה זרעך" שנאמר לאברהם מתחיל ביצחק, שנחשב כבר כגר בארץ כנען. אם כן, ארבע מאות השנים מתחילות מלידתו של יצחק, שהוא תחילת זרעו של אברהם\ שנאמר "כי ביצחק יקרא לך זרע".
בזה נלמד פרק חשוב בנושא האמונה, דהיינו שאמיתתה של האמונה אינה תלויה רק במהותה ובתוכנה, אלא גם בהבנת מהות הזמן והדור.
לגבי זמנינו השאלה אינה לדעת אם ראויים אנו, או שמא ח"ו אין אנו ראויים, לניסים ולנפלאות שאירעו לאבותינו ולנו. השאלה היא אם נצליח לדבוק בדרך שהורונו רבותינו הגר"א, החת"ם סופר, האור החיים והבעש"ט (ראו בספר "ארבעת הרועים" לרב מנחם מנדל כשר זצ"ל) – שבעקבתא דמשיחא המצוה העיקרית היא בבחינת "עלה רש" – כלומר עלייה, התיישבות, התנחלות בארץ, וכל העניינים האחרים טפלים לעיקר. כמובן שבכלל אלה יש להעמיד מדינה ריבונית, בעלת מדיניות חברתית ברורה, ושמשגשגת מבחינה לכלכית ותרבותית.
ואכן, אם נתבונן בברית שבין הקב"ה לאברהם אבינו, נראה שהיא מורכבת משלושה מימדים. הארץ, שנאמר (בראשית יב, ז): "לזרעך אתן את הארץ הזאת". התורה, שנאמר (שם יח, יט): "כי ידעתיו אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ד' על אברהם את אשר דבר עליו". ולבסוף ברכת הזרע, שנאמר (שם טו, ה): "וספור הכוכבים, אם תוכל לספור אותם, ויאמר לו כה יהיה זרעך". וכן נאמר לאברהם (שם כא, יב): "כי ביצחק יקרא לך זרע".
אם נתבונן בהתפתחות עם ישראל, ניתן להבחין בשלוש תקופות עיקריות החופפות לשלושת המימדים בברית שבין הקב"ה לאברהם, שמהם מוכחת עצמיותו של עם ישראל. כל אחד מהשלבים הללו הוא גם מדרגה שחייבים לעבור, על מנת שנוכל להתקדם לשלב הבא.
התקופה הראשונה היא עד לחורבן בית ראשון. בזמן זה היה מאבק של עמנו כנגד העבודה זרה (כנודע יצר ע"ז בטל בתחילת בית שני, ראה יומא סט, ב) וגיבוש מהותנו כעם. התקופה השניה של עמנו, שהיתה עד לימינו אנו, ולא עד בכלל, התמקדה בתיקון המצוות שבין אדם לחבירו, ובמחוייבותנו לתורה. בתקופה השלישית והאחרונה, היא תקופתינו, בעיית הדור, ותיקון אחיזתנו בארץ אבותינו הם העיקר, בחינת מצוות שבין אדם למקום, ואין מקום אלא ארץ ישראל, כדכתיב (דברים כו, ב) "ובאת אל המקום".
(בשלח תשסח)
