הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)בפרשת יתרו מתרקם דין ודברים בין משה רבינו, המחוקק העליון והנביא הדגול, לבין חותנו. דיון זה נסוב סביב סוגיית אופיו של בית המשפט, וצורת התנהלותו היעילה. יתרו מותח ביקורת חריפה על משה רבינו, וטוען שבהנהגתו קורסת מערכת המשפט, ועימה עתיד גם הוא לקרוס (שמות יח, יד-יח):
"וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם, וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם, מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב… לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ".
עיקרי ביקורתו של יתרו נעוצים באופי הריכוזי של משה, בחוסר המוכנות שלו להאציל מסמכויותיו על זולתו, ובכך להקל מעל עצמו את הנטל, ולאפשר לישראל לזכו במערכת משפטית הוגנת ויעילה.
ואכן, אנו מוצאים שמשה רבינו מקבל, במידה רבה את טענותיו של יתרו (שם, כד-כו):
"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר. וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם".
אולם, המתבונן בעין חודרת ימצא שמרע"ה ידע היטב להמנע מקבלת כל דבריו של יתרו, וביחס לסוגיות היסוד – הוא הותיר את דבריו של יתרו ללא התייחסות. למעשה, צריך לבחון היטב את גוף הצעותיו הקונסטרוקטיביות של יתרו, שהרי הוא א ביקש רק לסתור, כי אם גם לבנות(שם, יט-כג):
"עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱ-לֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱ-לֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים. וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן. וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱ-לֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ. אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱ-לֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם".
למעשה, קובע יתרו, ראוי לחלק בין סמכויות המשפט השונות. תורף המלצתו הוא שמשה ישמש מעתה ואילך כמחוקק, המתווך בין העם לקב"ה, ומבשר להם את הוראותיו. הוא מבקש למצוא במשה רבינו מורה דרך, שאת המלאכה השיפוטית הוא מותיר לזוטרים ממנו. תפקידם של אלה ליישב סכסוכים, לגשר ולשמש בוררים. אולם, במקרים של תיקים "גדולים", בהם נדרשת ייצוגיות או סמכות-יתר, מן הראוי להשיב לו את סמכויותיו הקודמות.
אולם, בביצוע אנו מוצאים שמשה רבינו מסרב לקבל על עצמו את תפקיד מורה ההוראה בלבד, והוא מקפיד על הישארותו על כס השיפוט. במקום "את הדבר הגדול", מחליט משה רבינו לשפוט "את הדבר הקשה". לא גודל התיק והשלכותיו, אלא הקושי העיוני בו – הוא המדד של משה רבינו. משה רבינו איננו מתנתק מהעם, איננו רואה עצמו "אליטה" מנוכרת ומרוחקת מעממיות וכלל-ישראליות. הוא לא חוזר בו ממה שאמר קודם לכן, בתיאור תפקידו (שם, טו-טז):
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱ-לֹהִים. כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱ-לֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו".
העם בא לדרוש אצל משה את הא-להים, ובנוסף משה רבינו מודיע את חוקי הא-להים ותורותיו. מכאן אנו למדים שלמשה רבינו, תפקידה האחרון של מערכת המשפט הוא להכריע הלכתית בדינים שבין אדם לחברו. התפקיד הראשי של מערכת זו הוא להביא בפני העם את דבר הא-להים, קרי להשרות שכינה בישראל, מכח עיקרי המשפט. התפיסה כאן היא שעל אף שבסכסוכים נוטים בני אדם למצוא את עצמם מתעסקים בזוטות של החיים, ולעתים אף להעצים את הסכסוך ולראות בו דבר מהותי יותר מחלקו היחסי בחיים, ניתן, בכח מנהיגות משפטית ראויה, למצוא את הנוכחות הא-להית בכל סכסוך, ולהשרות שכינה בפיוס וביישוב הסכסוך בין אדם לחברו.
לפיכך, מסתייג משה רבינו בחריפות כל כך גדולה מהצעתו של יתרו שלא יובאו דברי העם אל הא-להים, ומתעסק רק בשיפור וייעול מבנה בית הדין.
בשנים האחרונות חלה התעוררות רוחנית ומשפטית מעוררת השתאות בקרב רבים מבני הציבור הדתי. התחושה שניתן, כמרכיב משמעותי של תחיית ישראל בארצם, להחיות ולרומם את ערכה של התורה כמכריעה ומיישבת סכסוכים של בין אדם לחברו, גורמת לרבים וטובים מבני הציבור הדתי לפנות לאפיק הדיינות. אמנם, מערכת בתי הדין הרבניים בימינו נגועה בפוליטיזציה חמורה, ומתעסקת במרבית המקרים רק בענייני משפחה. סמכויותיה בדיני ממונות דלה, ולמרבה הצער, גם האמון הציבורי במערכת זו נמוך ביותר. חלק מחוסר האמון הזה מוצדק, אולם חלקו האחר נעוץ במשבר תדמיתי עמוק.
רשת "גזית", של בתי דין רבניים לדיני ממונות ("חשן משפט"), פועלת מתוך מטרה מוצהרת של השראת שכינה בישראל, ויישוב סכסוכים ממוניים בדרכה של תורה. בתי דין אלה חותרים לבסס את ערכה של התורה כמכווינה ומכוננת ביחסים החברתיים במדינה, וכאלטרנטיבה ראויה לבתי המשפט האזרחיים, שאינם נוהגים על פי חוקי המשפט העברי.
אמנם, ביקורתו החשובה של יתרו על היעילות וההתנהלות של בית דינו של משה עמדה גם היא לנגד עיניהם של מייסדי "גזית". עלויות תפעול נמוכות במיוחד, ומחוייבות לפתרון מהיר ויסודי מגלים שדרכה של תורה אכן אמיתית וכנה היא, מצד האמת ומצד הכדאיות. אין ספק שמפעל זה, אם נצליח לרוממו כציבור ערכי וחדור אמונה, עתיד לשמש נדבך חשוב בביסוס מעמדה של התורה כמבוע משמעותי למערכת המשפט היהודית במדינת ישראל.
אם כי, היעילות אינה העיקר, כי אם הרצון להביא את דברם של ישראל לפני הא-להים, להראות העמים והשרים את יופיה של תורתנו, תורת אמת, ואת גדלותם של מעצביה לאורך הדורות, התלמודים והפוסקים.
(יתרו תשסח)
