מערכת שבתוןהרב שמואל שפירא
רב היישובים כוכב-יאיר וצור יגאל
בציווי התרמת ישראל למלאכת המשכן נאמרה לשון מיוחדת: "ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב). לכאורה, הלשון הייתה צריכה להיות: "ויתנו לי תרומה". יש מסבירים, שבלשון הנאמרת בתורה יש משום רמז שהתרומה אינה תלויה ברצון האדם בלבד, אלא לוקחים ממנו בעל כורחו, כשם שמחייבים אדם "לתרום" לצדקה.
אם כך, מדוע מוגדרת נתינה זו כתרומה? הרי אינה אלא נטילת מס?!
התורה מלמדת אותנו שלפעמים הכפייה מבטאת את הרצון הפנימי האמיתי של האדם, ובגלל חשבונות לא אמיתיים הוא נמנע מלעשותו.
כך מוצאים אנו בדברי הרמב"ם בהלכות גירושין (ב, כ) ביחס לאדם שנדרש לתת גט, ואם הוא מסרב, כופין אותו עד שיאמר "רוצה אני". הרמב"ם שואל: "ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גויים בין ביד ישראל?! שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן, אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצווה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו, וכיוון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו".
כלומר, באמת כל יהודי רוצה לשמוע לדברי חכמים, ורק יצרו הוא זה המונע ממנו. הכפייה והמכות הם על היצר, והאמירה של ההסכמה היא הביטוי האמיתי של האדם.
בדומה לכך אפשר להבין את דברי המשנה בסנהדרין (י, א): "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר: ועמך כולם צדיקים, לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר". עם ישראל מדומה בפסוק למטע עצים; במטע, גם אם הוא משובח ביותר, יש צורך לזמור ולקצץ את הענפים. אף על פי שפעולת הזמירה נראית כפעולה שלילית, המקטינה ופוגעת בעצים, בסופו של דבר – הקציצה מגדילה את הצמיחה ומרבה את הפירות.
כך גם עם ישראל, שהוא "כולם צדיקים", ואף על פי כן הוא זקוק לפעמים לטלטולים ולניעור, כדי שתתגלה הצדקות שבו. כדברי המדרש, שישראל נמשלו לזית בדברי הנביא: " זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך". (ירמיהו יא). שואלים חכמי המדרש: "וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה בלבד? והלא בכל מיני אילנות נאים ומשובחים נקראו ישראל, בגפן ותאנה … כתמר …כארז?.." הם משיבים: "…אלא מה הזית הזה עד שהוא באילנו מגרגרין אותו ואחר כך מורידין אותו מן הזית ונחבט, ומשחובטין אותו מעלין אותו לגת ונותנין אותן במטחן ואחר כך טוחנין אותן ואחר כך מקיפין אותן בחבלים, ומביאין אבנים ואחר כך נותנין את שומנן – כך ישראל באין עובדי כוכבים וחובטין אותם ממקום למקום, וחובשים אותן וכופתין אותם בקולרין ומקיפין אותן טרטיוטין ואחר כך עושין תשובה והקב"ה עונה להם, מנין? שנאמר (שמות ב) "ויאנחו בני ישראל", וכן (דברים ד) "בצר לך ומצאוך, כי אל רחום ה' אלהיך" (שמות רבה, לו). כלומר, כשם שפרי הזית, כדי שיתקבל ממנו השמן המשובח, יש צורך לגרגר, לטחון ולחבוט אותו ורק אחר כך מתקבל שמן מעולה – כך בישראל – אחרי חבטות הם מתקנים דרכיהם ועושים תשובה.
תוצאות חיוביות באות לפעמים רק אחרי ניעור, חבטה וייסורים. כך התגלו כוחו ועוצמתו של עם ישראל במהלך ההיסטוריה רק אחרי גזרות קשות, וכנראה שגם את קשיי תקופתנו יש להבין באופן זה.
(תרומה תשסח)
