הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)בפרשת משפטים מביאה לפנינו התורה את דיני העבדים, עברי ככנעני. על אף הציטוט מפורסם מלשון התורה (ויקרא כה, טו): "לעולם בהם תעבדו", מכל מקום אנו מוצאים דווקא בתורה דינים מפתיעים ביחסם הרגיש אל העבד, וביחס לשמירת זכויותיו.
כך הוא דין הנקמה על עבד שמת תחת שבט בעליו (שמות כא, כ-כא): "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵם. אַךְ אִם יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד לֹא יֻקַּם כִּי כַסְפּוֹ הוּא". ראב"ע מגלה לנו שהמילה "בשבט" מיודעת, שכן הנוהג ביחס לעבדים היה שיש להכותם, כנראה בכדי "לחנכם". דרכה של תורה אינה לעקור דעות ומנהגים מן הקצה אל הקצה, אלא לחנך את המאמינים אט אט, ולהרגיל אותם לנורמות חברתיות ומוסריות מתוקנות יותר. גם כאן, התורה אינה אוסרת מיידית על הכאת העבד בשבט (לקמן נסייג אמירה זו), אך מטילה על הבעלים של העבד סייגים קשים, ואחריות על חייו של העבד.
אולם, בכך לא די, והתורה מוסיפה ומחייבת את הבעלים גם באחריות על גופו של העבד (שם, כו-כז): "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ. וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ".
היטיב לנסח את העקרון הרמב"ם במורה הנבוכים (ג, מא): "אבל נפש בנפש בהכרח, בהשוות הקטן לגדול, והעבד לבן חורין, והחכם לסכל – שאין בכל חטאות האדם יותר גדול מזה (מרצח)".
דין מופלא נוסף מצוי בדברים כג, טז-יז: "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ".
אמנם, פשט הכתוב עוסק בעבד של האויב, שננטש בשדה, בשעת הקרב. הכתוב אוסר על הסגרתו בחזרה לאדוניו הנכרי, מפני חילול ה' הגדול שיש בדבר, שהוא מפקיר אדם זה בידיים של עובדי עבודה זרה אכזריים, אולם, חז"ל הורונו שדין זה תקף גם ביחס לעבד כנעני של איש ישראלי, שביקש לדור בארץ ישראל, ולמצוא בה מקלט, ולא לנדוד עם בעליו היהודי. גם במצב כזה, קובעים חז"ל, אין רשות להסגיר את העבד, וחפצו לחיות כיהודי לכל דבר – מכריע וחשוב יותר מהיותו רכוש של בעליו.
רמב"ם מסכם לנו את הוראת חז"ל המופלגת והמרגשת בענין (הלכות עבדים ח, יא):
"עבד זה שברח לארץ הרי הוא גר צדק ,והוסיף לו הכתוב אזהרה אחרת למי שמאנה אותו, מפני שהוא שפל רוח יותר מן הגר… שנאמר 'עמך ישב בקרבך באחד שעריך בטוב לו לא תוננו'… נמצאת למד שהמאנה את הגר הזה עובר בשלשה לאוין, משום 'ולא תונו איש את עמיתו', ומשום 'וגר לא תונה', ומשום 'לא תוננו'. וכן עובר משום 'ולא תלחצנו'…".
שיאו של היחס האנושי כלפי העבד מצוי בדברי הרמב"ם בחתימת הלכות עבדים (ט, ח):
"מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך. ואע"פ שהדין כך – מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק, ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה. חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן. הרי הוא אומר 'כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה'. וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים, לעבדות מסרן הכתוב לא לבושה. ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו. וכן מפורש בדרכי איוב הטובים, שהשתבח בהן 'אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי – הלא בבטן עושני עשהו, ויכוננו ברחם אחד'! ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בגויים עובדי ע"ז, אבל זרעו של אברהם אבינו, והם ישראל, שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים – רחמנים הם על הכל. וכן במדותיו של הקב"ה שצונו להדמות בהם הוא אומר 'ורחמיו על כל מעשיו'. וכל המרחם – מרחמין עליו שנאמר 'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך' ".
השימוש בפסוק מאיוב מלמד עד כמה רואה הרמב"ם (כמו גם איוב, כמובן) את כל בני האדם כיצורים שווים, נטולי הפרשי מעמד על רקע גזעי. עם זאת, יתרון אחד קיים לישראל בצורה מובהקת, והוא חוקי התורה. אולם, בניגוד לדעה נפסדת ושטחית שעלולה היתה להיות רווחת אצל בני האדם, מגלה לנו הרמב"ם שהתורה, לא די שאינה מעניקה לנו זכויות יתר, אלא היא אף מטילה עלינו חובות מוסריות עצומות, שאינן קיימות בסטנדרטים של אף אומה. כך הוא ביחס לעבד עברי, וגם ביחס לעבד כנעני. כך כותב הרמב"ם גם במורה הנבוכים, בתמצות של הלכות עבדים כולם (ג, לט): "וכן כל המצוות אשר ספרנום בהלכות עבדים, כולם – חמלה, רחמנות וחנינה לאביונים".
בימים אלה מציין העולם ארבעים שנה להרצחו של לוחם הצדק והשוויון, מרטין לותר קינג (בשבוע שעבר חל יום השנה הלאומי של ארה"ב לזכרו). קינג, על אף שחלפו מאה שנים מביטול העבדות הרשמי במדינתו, נאלץ להאבק על הזכויות הבסיסיות ביותר של אזרחים, כדוגמת היכולת להשתמש בתחבורה ציבורית, לאכול במסעדה ולהשתתף באירועי תרבות. בזמנו עמד לצידו יהודי יקר, אם כי בעל מאפיינים קונרטוורסליים במידת מה, הלא הוא אברהם יהושע השל. כמה חבל שרק הוא, כמייצג של תורת ישראל, השכיל לעמוד לצידו במאבקו החיוני, ורבנים רבים אחרים מילאו פיהם מים לנוכח העוולות הנוראיות להן היו עדים.
התורה מחייבת אותנו להיות בעלי מוסר ער, ולדאוג לכבודם ולזכויותיהם של כל בני האדם באשר הם, ואפילו אם הם במעמד של עבדות. מן הראוי לאמץ רגשות מוסריים נעלים אלה, כהוראת התורה המפורשת פעם אחר פעם. זאת כמובן כל זמן שהאיש שזכויותיו מופרות אינו חותר לפגוע בנו, במדינתנו ובכל היקר לנו, ואף איננו תומך בהתארגנות מסוג זה. או אז, "הקם להרגך השכם להרגו"! אולם, בעולמנו עדיין קיימות למרבה הצער תופעות מכוערות של זילות בכבודם ובזכויותיהם של קבוצות אוכלוסיה ויחידים. מן הראוי שנחתור לעמוד בחוד החנית של המאבקים כנגד העוולות והפשעים הללו.
(משפטים תשסח)
