איתן פינקלשטיין, דוקטורנט לתנ"ך, המכון הגבוה לתורהאיתן פינקלשטיין
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים – הלך משה והפך, ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו: משה רבינו, מנהגו של עולם – אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר: עשה לי ארון וכלים ומשכן! כלים שאני עושה – להיכן אכניסם?! שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא: עשה משכן ארון וכלים? אמר לו: שמא בצל אל היית וידעת?! ברכות נ"ה ע"א.
מדוע התורה חוזרת ומתארת בפרוטרוט את ביצועם של הציוויים שכבר נאמרו בפרשות תרומה ותצווה? על שאלה זו נשברו קולמוסים רבים, כאשר חלק ניכר מן ההסברים מבוסס על ניסיון להקדיש תשומת לב להבדלים הקיימים בין שני התיאורים. אחד ההבדלים המשמעותיים בין התיאור בפרשת תרומה לבין פרשתנו, הוא בסדר הפרשיות.
ר' יונתן בנה את דרשתו על סמך העובדה שהציווי על הקמת המשכן שבפרשת תרומה, פותח בתיאור כלי המשכן (שמות כ"ה) – ורק לאחר מכן מתואר המשכן עצמו, על יריעותיו, קרשיו ואדניו (שמות כ"ו). לעומת זאת, בעת הביצוע שבפרשתנו, מתארת התורה קודם את עשיית המשכן עצמו (שמות ל"ו) – ורק לאחר מכן את הכנת כלי המשכן (שמות ל"ז-ל"ח).
דרשתנו אף מזהה את הסדר שבפרשת תרומה עם דמותו של משה, שלדעת ר' יונתן שינה את הסדר שנאמר לו על ידי ה' – ולעומת זאת הסדר שבפרשתנו מזוהה עם בצלאל, האמון על ההקמה בפועל של המשכן.
עם זאת, קריאת הדרשה מעלה את התמיהה מה ראה משה לשנות מלכתחילה את סדר הציווי האלוקי, ולהקדים את הציווי על כלי המשכן לציווי על המשכן עצמו. כמו כן, עולות השאלות מדוע כה משובחת חכמתו של בצלאל, שלכאורה נשענת על היגיון פשוט ועל 'מנהגו של עולם', ומדוע לפי הדרשה רק מי שמצוי 'בצל האל' יכל להעלות את טענתו של בצלאל.
נראה שכאשר הקדים משה את הציווי על כלי המשכן – רצה ללמדנו כי לעולם על האדם לעסוק בתחילה בבירורה של המטרה ובהגדרת האידיאלים אליהם הוא שואף. כלי המשכן מייצגים את התוכן והמטרה של הקמת המשכן כולו, בעוד שהמשכן עצמו מייצג את המסגרת המאפשרת את קיומם.
לעומת זאת בצלאל, כאדם המופקד על היישום בפועל של התוכנית האלוקית, טוען כלפי משה כי בעולמנו יש לפעול על פי 'מנהגו של עולם'. דורשי רשומות פרשו את המילה 'עולם' מלשון 'העלם' מקום שבו ה' לא מופיע באופן ישיר – והמנהג הנהוג ב'עולם', הוא שיש להתחיל בבנייה איטית של המעגלים החיצוניים – ורק לאחר שהושלמו ניתן לממש את המגמה התכליתית.
כך לדוגמא, זוג שנפגש למטרות נישואין, לשם הקמת משכנם הפרטי, ראוי שיקדימו את העיסוק בשאלת התוכן והמטרה של הבית שיוקם – לעיסוק בעניינים המסגרתיים והחומריים. אך לאחר שלב ההחלטה, מיד לאחר האירוסין 'מנהגו של עולם' הוא שהזוג עובר לעסוק בעניינים חומריים לגמרי: עיסוק בעניין מקום המגורים, קניית הצרכים החומריים של הבית, וארגון החתונה. לעיתים תעבור תקופה משמעותית עד שיצליחו בני הזוג לבניית המסגרת החומרית, ויוכלו להתפנות למילויה בתוכן ייחודי-משמעותי.
נראה שמדרשתנו עולים מספר מסרים משמעותיים לאדם העוסק בבניינו של עולם. ראשית כל, אל לו לאדם להצטער על העיסוק האינטנסיבי במסגרת ועל ההכרח להשקיע משאבים רבים בבניין האמצעים. כך הוא מנהגו של 'עולם': זהו הסדר האלוקי שטבע ה' בעולמו, במקום שבו 'צל האל' מצוי. אמנם 'סוף מעשה במחשבה תחילה', והמחשבה האלוקית קדמה לכל יישום במציאות, אך לאחר שהחל שלב היישום – האור האלוקי יכול להתגלות רק בכלים שהוכנו מראש.
עם זאת, בשעה שהאדם עוסק בבניית המסגרת החומרית, אל לו לשכוח את המטרה לשמה הוא פועל. הסכנה הגדולה שראה משה מול עיניו, היא שאילו היה פותח בתיאור הקמת המשכן, קרשיו אדניו ויריעותיו – עוצמת העשיה, המלאכה והיצירה של האדם, היתה עלולות להשכיח ממנו את מגמת המפעל כולו: השראת השכינה – המיוצגת בכלי המשכן בכלל, ובארון הברית בפרט.
(כי תשא תשסח)
