ויבואו האנשים על הנשים

משכן ה' אינו מועדון חברים סגור. בניגוד למקדשים בדתות אחרות, שרק אנשי העילית מורשים להיות שותפים לבנייתם ולאחר מכן לבוא בשעריהם, מקדש ה' פתוח לכל. העם כולו שותף בבנייתו, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", והכל אמורים לבוא בשעריו. נשים וגברים, עניים ועשירים.
עקרון יסוד מכיל זה בתורת המשכן היהודי מובלט כבר בציווי הבסיסי שבראש פרשיות המשכן, "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה", שבו נדרשים הכול להביא את תרומתם למשכן. הוא מובלט עוד יותר בשני ביטויים מכלילים יותר שנמצאים בראש הפרשה שלפנינו: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל…. ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל". ה"קהילה" כמו גם הביטוי המרחיב "כל עדת בני ישראל" מדגישים את היותו של משכן ה' בית מועד לציבור כולו, ולא מקום כינוס סקטוריאלי ומגזרי.
פירוש מעניין לשימוש בציווי זה של "הקהל", ביטוי שאינו שכיח כל כך במקרא, בא בדברי רבי אביגדור צרפתי, מן המיוחדים שבבעלי התוספות. בפירושו לתורה, הוא מסביר: "למה נאמרה פרשה זו בהקהל? לצוותם על מלאכת המשכן שהייתה לאנשים ונשים, שנאמר (לה, כב) "ויבואו האנשים על הנשים". וללמד, שבניית משכן ועבודת מקדש אינה מיוחדת לגברים בלבד.
יתר על כן: לפי פשוטו, פסוק זה מלמד שקודם באו הנשים, ורק לאחר מכן באו הגברים בעקבותיהם, ושיעורו "האנשים עִם הנשים". יתר על כן: האבו עזרא מוסיף שלא רק שנשים קדמו לאנשים, אלא שהאחרונים נדרשו לקבל את הסכמת הנשים(!) לתרום, וכך הוא כותב: "ויבאו האנשים על הנשים – אחר שבאו הנשים. ויש אומרים על דעת הנשים. והטעם, ברצונם".
ומכל מקום, פרשני המקרא נדרשו לסדר עדיפויות זה וניסו ליתן בו טעם. הרמב"ן, למשל, תולה אותו במציאות שבה לנשים יש יותר תכשיטים זמינים שעשויים לשמש נדבה: "וטעם ויבואו האנשים על הנשים – בעבור כי הנדבה בתכשיטין היא מצויה אצל הנשים יותר, וכולן היו להן, ופרקו נזמיהן וטבעותיהן מיד, ובאו תחילה, והאנשים אשר נמצאו להם הביאו עמהם, כי טעם על הנשים שהן היו שם בראשונה והאנשים נטפלו להן".
בכיוון אחר הולך רבי יצחק קארו (דודו של מרן, רבי יוסף קארו), בפירושו לתורה "תולדות יצחק". לאחר שהביא את דברי הרמב"ן, הוא מקשה: "ויש להקשות על דבריו, שהרי אמרו חכמים ז"ל [ב"ק קיט, ע"א] שאסור ליקח צדקה מן הנשים אלא דבר מועט? ואפילו פיקדון אסור לקבל מהן, ואיך קיבלו מהן תכשיטין?
יסוד האיסור הוא בכך שנכסי אישה שייכים לפי ההלכה לבעלה, ואם תתן צדקה בשיעור מרובה שלא מדעתו, עשוי הדבר להיחשב כמצווה הבאה בעבירת הגזל.
רבי יצחק קארו מוסיף ומקשה: "ועוד, שהכתוב אמר 'כל נדיב לב הביאו חח ונזם', נראה שהאנשים הביאוהו ולא הנשים". לפיכך הוא נוטה לדרך הפוכה, שלפיה כל מתנות הנשים נדרשו לקבל את "אישורו" המוקדם של בעלן: "אבל פירוש הכתוב שהאישה אי אפשר לה לתת תכשיטיה אם הביאתם מבית אביה, וכל שכן אם נתנם הבעל לה, וגם הבעל אי אפשר לתתם לאחרים שהרי נתנם לה, ולכן הסכימו האנשים עם הנשים שיתנו תכשיטין שלהן, אבל מפני כבוד בעליהן, [תיקנו] שיוליכוהו האנשים בידם ומהם יקבלו התכשיטין, וזה הוא שאמר 'ויבואו האנשים על הנשים', שכך הסכימו בעל ואשתו, אבל האנשים הביאוהו, וזה הוא שאמר 'כל נדיב לב הביאו חח ונזם' ".
פירוש אחר המופיע במדרש (במדבר רבה יב), רואה במטבע הלשון "ויבואו האנשים על הנשים" הד וביטוי לשוויוניות בהבאת הנדבות, והעדפתה על פני הנוהג הרווח להשאיר משימה זו בידי שועי העם.
לא עברו אלא יומיים, וכבר נאספו כל התרומות למשכן, עד שלנשיאים לא נותר מה להביא: "בשעה שאמר משה 'כל נדיב לב יביאו תרומת ה' למלאכת המשכן', ולא אמר לנשיאים, היה רע בעיניהם על שלא אמר להם להביא. אמרו [הנשיאים]: יביאו העם מה שיביאו, ומה שיחסרו נמלא אנחנו. שמחו כל ישראל במלאכת המשכן והביאו בשמחה כל נדבה ובזריזות. ראה מה כתיב (שמות לה) 'ויבאו האנשים על הנשים', שהיו דוחקים זה על זה, ובאים אנשים ונשים בערבוביא, ולשני בקרים הביאו כל הנדבה שנאמר 'והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר', וכתיב 'והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר'. לאחר שני הימים ביקשו הנשיאים להביא נדבתם ולא יכלו, שכבר ציווה משה "וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא".
תפישה מכילה ושוויונית זו, עשויה וצריכה לשמש מודל ודגם לא רק לשעה אלא גם לדורות. איש אינו מודר מבניין הקודש והמקדש, והכל מוזמנים לתרום לו ולשמש בו נדבך מרכזי.
(ויקהל תשסח)