הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)בסופה של פרשת יתרו אנו מוצאים לראשונה ציווי על כלי פולחן, על הקמת המזבח. יש לשים לב שציווי זה מופיע לפני הציווי על עצם הקמת המשכן, ומכאן שיש לו מעמד אוטונומי. מכל מקום, העקרון העולה מהדברים הוא שמזבח העולה צריך להיות מחובר לקרקע ובנוי מחומרי גלם קרקעיים, זאת בניגוד לתיאור שמופיע בהמשך ספר שמות, לפיו המזבח בנוי מעצים ונחושת. על סתירה זו עמדו רבים, ולא כאן המקום להאריך בזה. הנקודה עליה אבקש לעמוד כאן היא סתירה בדברי רבינו הגדול, הרמב"ם, ביחס לאותו מזבח אבנים מקורי.
במורה הנבוכים חלק שלישי, פרק מה (מהד' שוורץ, עמ' 604) כתב הרמב"ם:
"יודע אתה את הטעם שנתנו (חז"ל) לאיסור לסתת את אבני המזבח, שאמרו: אינו דין שיונף המקצר על המאריך. וזה טוב על דרך הדרשות, כמו שציַינו. אבל הטעם לזאת ברור, והוא שעובדי עבודה זרה היו בונים את המזבחות באבנים מסותתות. לכן אסר להידמות להם, (וציווה) שהמזבח יהיה מטיט, כדי למונענו מלהידמות להם: מזבח אדמה תעשֹה לי (שמות כ, כא). ואם אין מנוס מלבנות אותו מאבנים, תהיינה בצורתן הטבעית, לא מסותתות".
מנגד, בהלכות בית הבחירה א, יג פסק הרמב"ם:
"המזבח אין עושין אותו אלא בנין אבנים, וזה שנאמר בתורה 'מזבח אדמה תעשה לי', שיהיה מחובר באדמה, שלא יבנוהו לא על גבי כיפין ולא על גבי מחילות. וזה שנאמר 'ואם מזבח אבנים', מפי השמועה למדו שאינו רשות אלא חובה".
ובהמשך שם ב, טז:
"כשבונין המזבח בונין אותו כולו אטום כמין עמוד, ואין עושין בו חלל כלל, אלא מביא אבנים שלימות גדולות וקטנות, ומביא סיד וזפת קוניא וממחה ושופך לתוך מלבן גדול כמידתו, ובונה ועולה".
בעוד ממורה הנבוכים עולה שמלכתחילה יש לבנות את המזבח מטיט (מלשון הכתוב "מזבח אדמה תעשה לי"), ורק אם אין טיט בנמצא יש לבנותו מאבנים, הרי שבמשנה תורה מכריע הרמב"ם שמלכתחילה יש לבנותו בבנין אבנים (על סתירה זו העיר גם י' לוינגר, הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק, ירושלים, תש"ן, עמ' 179).
אולם, מהשוואת שני המקורות ממשנה תורה דומה שאין כל סתירה. שהרי גם בפרק ב מתאר הרמב"ם בנין שאיננו של אבנים בלבד, ולא כתב שיש בכך פגם או חסרון לעומת מזבח אבנים גרידא. לפיכך יש לומר שמלכתחילה לא התכוון הרמב"ם שהמזבח ייבנה על טהרת האבנים. שכן בנין שכולו מאבנים איננו יכול לעמוד (שהרי אין בו חומרים מדביקים). אף לשון הרמב"ם אינה מורה כן, שכן כתב "בנין אבנים", ולא אבנים בלבד. הדרך לבנות בנין אבנים היא המתוארת בפרק ב, בכדי שהבנין לא יהיה חלול כלל, וחלקיו יחזיקו עצמם כראוי. כך הסיק הרמב"ם כתוצאה מסוגיית הבבלי, זבחים נד ע"א-ע"ב, המחייבת בנין מזבח באופן של ערבוב אבנים גדולות וקטנות עם חומרי דבק וטיוח. מכאן נבין שכוונת הרמב"ם במורה הנבוכים כזו: התורה רצתה שישראל יבנו מזבח חלק ואטום לחלוטין. אולם, בעוד אצל עובדי האליל המזבח מגיע לצורה חלקה בזכות אבני גזית מסותתות, אצל ישראל האבנים הן טבעיות, ורק חומרי הטיט מחליקים את המזבח. עד כדי כך חשוב לתורה שלא ייבנה המזבח מאבנים מסותתות, שאף אם אין בנמצא טיט מחליק – יש לבנות את המזבח על טהרת האבנים בלבד. הרואה יראה שזו בדיוק כוונת הרמב"ם במשנה תורה.
עם זאת, ההגינות מחייבת לציין שר' אברהם בן הרמב"ם, בפירושו לתורה, הבין את דעת אביו באופן דומה לזה של המשיגים עליו, ונותר בקושיה (כתבי רבי אברהם בן הרמב"ם, פירוש על התורה, שמות כ, כא-כב, מהד' ששון עמ' מה):
"…ואלמלא ביאור הקבלה ופירושה היה מובן מרהיטת לשון המקרא שמזבח אדמה מן החמר וכדומה, ובנינו מן האבנים רשות. וכבר ביאר פשט זה אבא מרי ז"ל במורה, ויתנגד לפשט זה מאמר הכתוב 'אבנים שלמות וג' ' ".
הלא לא-להים פתרונים.
(יתרו תשסט)
