מאת חננאל ובר, רו"ח, MBA
פרשת יתרו היא הפרשה הראשונה שבה מופיעות המצוות הגדולות והמפורסמות ביותר לעם ישראל – עשרת הדיברות.
שאלה גדולה הקשורה בפרשה הינה: מדוע בחר הקב"ה דווקא במצוות הללו ולא במצוות אחרות לחרוטם "באצבעו" על לוחות הברית? שאלה נוספת הקשורה לראשונה הינה: מדוע אין המצווה, הנראית גדולה וחשובה גם היא – "לא תשקר" – נכללת בעשרת הדברות במקום הדיבר התשיעי – "לא תענה ברעך עד שקר"? (שמות כ, יב)
התשובה לשתי השאלות הללו הוא שאולי בתורה הקדושה מושג האמת אינו אבסולוטי – אינו הערך העליון מכל "מתחריו". לדוגמא, כאשר יש לבחור בין פיקוח נפש ובין האמת, האמת נדחית לטובת הצלת חיי אדם. ועוד, אפילו למען שלום בית כדאי לשקר, ע"פ התורה. הבה ונבדוק מספר דוגמאות לכך מן התורה: האירוע הראשון המראה שמקומה של אמת היא משנית לשלום בית באה אלינו מפיו של הקב"ה עצמו כאשר הוא מבשר לאברהם אבינו ששרה תלד לו בן בעוד שנה בהיותה בת תשעים. "ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה-לי עדנה ואדני זקן: ויאמר ה' אל-אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי" (בראשית יח, יב-יג). שרה אמרה "ואדוני זקן" וה' דווח לאברהם שהיא אמרה "ואני זקנתי". מדוע? רש"י מסביר בלשונו הלקונית: "שנה הכתיב מפני השלום" – קרי, רצה הקב"ה למנוע עלבון כבודו של אברהם מפני אשתו שאמרה שבעלה זקן מכדי להביא ילדים לעולם, ולכן, הוא שינה את דבריה כאשר העבירם לבעלה.
דוגמא שניה, גם מפיו של הקב"ה: במעמד הסנה הדריך ה' את משה כך: "לך ואספת את-זקני ישראל ואמרת אליהם…אעלה אתכם מעני מצרים…אל-ארץ זבת חלב ודבש…ובאת…אל-מלך מצרים ואמרתם אליו ה' אלקי העבריים נקרה עלינו ועתה נלכה-נא דרך שלושת ימים במדבר ונזבחה לה' אלקינו" (שמות ג, טז-יח). למעשה, הקב"ה צווה את משה לא לגלות לפרעה את האמת, ולא לומר לו שמטרתם האמיתית של בני ישראל הינה לחזור לארץ מולדתם ולא לראות את מצרים שוב, לעולם. מדוע פעל כך הקב"ה? התשובה — כדי ללמדנו שפיקוח נפש, וחרות וכל הטוב והשפע שאמורים להיות נחלתם של בני חורין, דוחים את האמת בקלי קלות. והחשוב מכל, אין חובה לומר למלך רשע ורודן את האמת. את הלקח הזה לא קיבלו חכמינו בתקופת בית שני, כאשר הם סירבו לשקר למלך רומי ולומר לו שהם אכן הקריבו את מתנתו, עגל בעל מום שהיה פסול להקרבה. דבקותם העיקשת באמת סללה במהרה את הדרך לחורבן הבית ולגלות.
בניגוד לאותו דור שאפילו שלום הבית הלאומי לא עמד בראש מעיניו, שלום קטן כביכול, בין יהודי ליהודי היה הערך העליון שלמענו הקדיש אהרון הכהן את חייו. מסופר במדרש שהוא היה "אוהב שלום, רודף שלום, אהוב את הבריות ומקרבם לתורה" ברם, כיצד עשה זאת אהרון בפועל? מסופר שכאשר ראה שני ניצים, פנה לראשון ושיקר לו. אמר לו שחברו לשעבר מצטער על מה שקרה ביניהם, וסובל מן הנתק ביניהם. אח"כ פנה לשני וסיפר לו שהראשון מצטער על הריב ביניהם. כאשר השנים נפגשו, נפל איש על צוואר רעהו והשלימו זה עם זה.
עם ישראל הרחיק לכת ברדיפתו אחר השלום עד כדי כך שעלתה בימי התנאים הסוגיה: האם לשקר לכלה מכוערת ולומר לה שהיא יפה. בניגוד לדעתו של בית שמאי, שראה בכך עבירה על המצווה "מדבר-שקר תרחק" (שמות כג, ז), קבע בית הלל להלכה שמותרים אנו, ואפילו חייבים, לשקר לכלה כדי לא לבייש אותה ואת חתנה. כאשר ההתקרבות לדבר מגונה – השקר — מקרבת בו-זמנית את החתן והכלה לשמחה יתרה, ומונעת מהם עצב, החשבון הכולל מכריע את המשקל לטובת שלום בית.
להבדיל מן היהדות, אשר שמה את ערך האמת במקום גבוה, אבל מתחת לשלום ופיקוח נפש, יהסם של דתות הנצרות והאיסלאם לאמת שונה לחלוטין. בנצרות האמת היא ערך עליון. אצלם אסור לשקר בתכלית גמורה, יהיה המחיר אשר יהיה. אחד הקדושים שלהם אוגוסטין האמין שמי שמשקר מאבד את מקומו בעולם הבא. לכן, כאשר אדם מציל את חיי חברו בעולם הזה, הזמני, ע"י שקר, הוא עושה זאת במחיר שאינו "משתלם" – אובדן חלקו בעולם הבא הנצחי. הכומר רופינו ניקצ' שהציל שלוש מאות יהודים מן הנאצים באסיסי שבאיטליה בכך שסיפק להם תעודות זהות מזויפות, חשש שנים אח"כ והתוודה שהוא נעשה עי"כ רמאי, שקרן וחוטא, למרות המטרה הנשגבת שעבורה הוא עשה את מעשיו.
עמנואל קנט, הפילוסוף (שלהם) המשפיע ביותר לדעתם של רבים, כתב שאם רוצח פוטנציאלי שואל אותנו אם חברינו שהוא נרדף נמצא בביתנו, אנחנו אסורים מלשקר לו ומלהטעות אותו. ועוד, אם נאמר לו את האמת – שהנרדף בביתנו – אין לנו שום אחריות למותו.
להבדיל מן הנצרות, והחילוניות המערבית, האיסלאם דוגל בקצה השני של הסקאלה. שקר, ע"פ האיסלאם מותר ואף רצוי, כל עוד הוא מקרב את השגת יעודו העליון של האיסלאם – קודם כל הישרדותו, ושנית הפצתו וכיבושו של העולם "הכופר".
כפי שראינו פה, כמו בהרבה מקרים דומים, אנו, בהדרכת תורתנו הקדושה, שואפים ללכת בדרך האמצע, בדרך שבה מחד גיסא לא נכנע לחומריות, ומאידך גיסא לא נתרומם מעל יכולתנו הרוחניים – אלא נחדיר רוחניות לחומר שבתוכנו . במקרה דנן, מדבר שקר נתרחק כל עוד השקר אינו מועיל לרעינו. אבל מה פתאום שנדאג למצבו של מישהו אחר? פה בדיוק נמצא ההבדל בין היהדות, הנצרות ואיסלאם. אנו לא עושים חשבון אינדיבידואלי, אגואיסטי בלבד, אלא שוקלים את הנזק והתועלת לנו, ושל לרעינו על פי הכלל הגדול שהנחה אותנו מאז ומתמיד: "ואהבת לרעך כמוך". מדוע? כי "אני ה' "! וזו התורה כולה על רגל אחת.
(יתרו תשסט)