הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)הפחד מפני סטיגמות עוצר בני אדם רבים לקבל עזרה, ולהסיר מעליהם את המשא הכבד הרובץ עליהם. הדברים נכונים בעיקר בשני מישורים. מישור אחד הוא המצוקה הכלכלית שלעתים נקלעים אליה, ובשל חוסר הרצון להודות בכך ולהתמודד עימה ממשיכים כרגיל, ועוד משקיעים ממון רב יותר כדי להסתיר זאת. אחת ההתנהגויות הידועות היא ההוצאות הרבות לשמחות משפחתיות דווקא על ידי מי שאין להם, כחלק מפעולת ההסתרה וההכחשה. ישנו סיפור ישן בו מסופר על קהילה שהודיע לרב כי אדם מסוים נפטר מעוני. שאל הרב: ומפני מה לא פנה אדם זה לקבל עזרה, הרי קהילתנו ידועה במערכת התומכת המתקיימת בה ? ענו לו חברי הקהילה: הוא התבייש לעשות כך. סיכם הרב: אם כך, לא מעוני הוא מת כי אם מבושה.
המישור השני הוא המישור הנפשי – בני אדם אנחנו, ורבים מצוקותינו. לעתים רובץ סלע כבד על כתפי בני אדם, ואין הם עושים דבר כדי להסירו, בשל הפחד הגדול שתדבק בהם תדמית שלילית. אף שבשנים האחרונות התפתחה מערכת נפשית תומכת בהיקפים רבים, עדיין סוברים חלק מבני אדם כי הזדקקות לפסיכולוג או לרופא פסיכיאטר שונה מאשר הליכה לרופא רגיל. בשל כך, הם ממשיכים לסבול סבל פנימי עמוק, ואינם מוצאים מנוח לנפשם.
כאשר מדובר בבני אדם מאמינים המציאות מסובכת הרבה יותר. מחד גיסא, מעניקה ההלכה לאדם מסגרת נפשית מיוחדת במינה. הדבר נכון בכל הרבדים – בין כאשר מדובר במצוות השבת שאחד מהיבטיה הוא עצירת מרוץ החיים והתכנסות פנימית של מנוחה ונחת; בין כאשר מדובר חס ושלום במקרה אבלות, בה מקנה ההלכה מסגרת התמודדות המקלה על הטלטול הנפשי הפנימי בשעה שמתרחש אסון על האדם; בין במישורי הפילוסופיה הרוחנית, כאשר האדם חי בתחושה פנימית שאין הוא נטוש בעולם, ושהוא נברא בצלם אלוקים ומתוך תודעת שליחות למהות חייו; בין כאשר מדובר בדרכי התמודדות רוחניות עם יצרים שונים ועם תאוות בלתי נשלטות – בכל אלה מעניקים חיי תורה עוצמה מיוחד, ומאפשרים לינוק ממעמקי הנשמה כוחות התמודדות עם המציאות.
מאידך גיסא, פעמים שהמפגש שבין מיצרים נפשיים ובין ההלכה דווקא מעצים את הבעיה. אחת הדוגמאות המוכרות לכל רב היא המפגש שבין OCD (אובססיה) ובין ההלכה – הפחד מתמיד שמא המצווה לא קוימה כראוי מביאה להתמכרות חוזרת ונשנית לעשיית המצווה שוב ושוב, ולחיים מתמידים שמא הבדיקות לא היו כראוי או שמא מילות התפילה לא נאמרו כהלכתן. זו דוגמה אחת מיני רבות למפגש מייסר בין מצבים נפשיים מסוימים ובין ההלכה, שדווקא מביאים לחץ פנימי בלתי פתיר, ומצוקה המציבה אבן על ליבו של אדם.
גאולת המתייסרים ממצוקותיהם מוטלת בראש ובראשונה על החברה. חברה המקבלת קשיים נפשיים כחלק מעולמו של האדם, ואינו יוצרת סטיגמה פוגעת ומשפילה היא חברה בה מתאפשר למי שנמצא במצוקה לפנות למי שיכול לעזור לו. חברה המכירה בכך שיש לעתים צורך בטיפול תרופתי, ואין הדבר מעיד על כשלונו של האדם, כי אם על חוסר איזון כימי בגופו – מאפשרת לחבריה להתמודד ביותר עוצמה עם נפילתם. בעולמה של החברה הדתית צריך לכוון את עצמנו למצות את ההיבטים המעצימים של המפגש שבין האמונה ובין העולם הנפשי. למעשה מדובר בשילוב ראוי של שני כיווני עשיה נפשית – מחד גיסא הליכה לאיש מקצוע בתחומי הנפש, ומאידך גיסא פניה לאלה העוסקים בעולמה של הנשמה. השילוב שבין עולם נפשי ועולם רוחני הוא הדרך העיקרית בה ניתן להפיק מהמצוקה הנפשית כוחות יצירה והתמודדות, וזו צריכה להיות בשורתנו כחברה. ככל שנרחיק את הסטיגמה ונאפשר גאולה פנימית מתסבוכת נפשית כך נהיה חברה מתוקנת יותר שטוב לבני אדם לחיות בה.
(תצווה תשסט)
