ד"ר עמוס בר דעעמוס בר דע
יציאת ישראל מעבדות מצרים, משעבוד לגאולה, היא מוטיב חשוב במקרא ויסוד למצוות רבות. בפסוק האחרון של פרשת שמות מצהיר אלוקים בפני משה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַ רעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ" (ו',א'). המושג "יד חזקה" החוזר ונשנה בתורה, הוא יסוד חשוב במצוות רבות האגודות רעיונית עם היציאה מהשעבוד הארצי והכניסה לעול מלכות שמים. מצוות השבת שהיא בניין אב לקדושת הזמן מנומקת בפרשת "ואתחנן" שבספר דברים: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱ – לֹהֶיךָ מִשָּׁם בּ יְָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱ -לֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (ה,י"ד). ואילו בפרשת יתרו מנומקת מצוות השבת: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶתהַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַ ך ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" (כ, י'). הסיבות לקידוש הזמן מציגות שני פנים: האחד – מלאכת הבריאה אשר מתבצעת באמירה, והאחר – יציאת מצרים אשר מתבצעת ביד חזקה. האמירה של הבריאה מייצגת את חוקי הטבע, את החָכמה האלוקית, את הלוגוס, אשר לה הוסמך עניין הזיכרון: "זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּבָּ ת לְקַדְּשׁוֹ" (כ:ז), וה"יד חזקה" מייצגת את העשייה, את הרצון האלוקי, את האתוס, אשר לה הוסמך עניין השמירה: "שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (דב' ה:יא).
כמו אות השבת גם אות מצוות התפילין מציגה את אותה שניות, כפי שנאמר בפרשת "קַדֶּ שׁ- לִי כָל-בְּכוֹר": "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם" (שמ' יג:ט). גם כאן, כמו השניות המוצגת בעניין השבת, מופיע המעשה הרצוני המצוין בתפילין של יד המכוונות ל"ידהחזקה" של יציאת מצרים, וכנגדם תפילין של ראש המכוונות לזיכרון ולדיבור שבפה " לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ".
האותות – השבת והתפילין, הם צווים המושתים על האדם על שני היבטיהם, באנלוגיה לשני ההיבטים המיוצגים בכוחות הא-ל: החכמה והרצון. תפילין של ראש מייצגות את הדיבור, את השכל, את הקוגניטיבי שכיוונו מהמציאות אל האדם, את יכולת הלמידה והזיכרון, את החוקי הטבע, את האנליטי (תפילין של ראש נכתבות על ארבעה גווילים נפרדים המונחים בתוך ארבעה מדורים נפרדים), את נתוני המציאות הכפויים על האדם, את האובייקטיבי, את הגלוי והמשותף לכול (ע"פ ההלכה תפילין של ראש מוצגים לראווה בבחינת "כי שם ה' נקרא עליך") ואת מושגי האמת והשקר, ומנגד תפילין של יד מייצגות את הרצון שכיוונו מהאדם אל המציאות, את הכוח המניע, את הלב (מונחות מול הלב), את האינטימי (נהגו שתפילין של יד יהיו מכוסות לפי שנאמר "לך לאות" ולא לאחרים לאות), את הרגש, את האסתטי (התפיסה האסתטית היא תפיסת מכלול האיכויות שאינן ניתנות לתיאור כסכום פשוט של החלקים המרכיבים, תפיסה זו קשורה ל"גשטלט", תפיסת המכלול, בדומה לפרשיות תפילין של יד הנכתבות על גוויל אחד המונח במדור אחד), את עולם המעשה, את הסובייקטיבי ואת מושגי הטוב והרע.
ה"יד החזקה" של המיוחסת לאלוקים הופכת לידו של האדם שעליו מוטל לקיים את המצוות המעשיות, וחוזקה של יד זו מתגלה באופן דיאלקטי בהתבטלות ובענווה דווקא, באותה יו"ד זעירה של תפילין של יד שמניחים על היד הכהה, היד החלשה. תורת היד (המעשה) מקדימה את הראש הן בהנחת תפילין והן בעיקרון של "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", "נעשה"- יד, "נשמע"- ראש, היא המכוננת את הכרת ה' דרך עולם העשייה בבחינת "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי- טוֹב ה'"
חתימת התורה שבכתב בפסוק האחרון: "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל- יִשְׂרָאֵל" (דב' לד:יב) –היווה את ההשראה לנתינת השם למפעלו המונומנטאלי של ר' משה בן מימון – "היד החזקה" המסכם את המצוות המעשיות של התורה שבע"פ. "היד החזקה" מסמלת את המצוות המעשיות "אשר עשה משה" מרמז לנשר הגדול ר' משה בן מימון. שתי התורות – שבכתב ושבע"פ, אשר ניתנו על- פי ה' ביד משה.
(שמות תשע)
