יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ

אני הקטן – מאמר שלישי
" 'לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם וגו' ', אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני 'ואנכי עפר ואפר', למשה ואהרן, אמר 'ונחנו מה', לדוד, אמר 'ואנכי תולעת ולא איש'. אבל עובדי כוכבים אינן כן […] אמר רבא ואיתימא ר' יוחנן: גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם. דאילו באברהם כתיב 'ואנכי עפר ואפר', ואילו במשה ואהרן כתיב 'ונחנו מה' […] אמר רבי אילעא: אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר תולה ארץ על בלימה; רבי אבהו אמר: מי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר 'ומתחת זרועות עולם'. אמר רבי יצחק: מאי דכתיב 'האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם'? מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאלם. יכול אף לדברי תורה? תלמוד לומר: 'צדק תדברון'. יכול יגיס דעתו? תלמו לומר: 'מישרים תשפטו בני אדם' ". (חולין פט, א)
חתימת הדיון בשילוב דרכי דרך ארץ בפסיקת ההלכה צריכה להיות בהדגשת יסוד הענווה שצריך להתלוות למעשה היצירה ההלכתי. מנהג גדולי ישראל לאורך הדורות (כפי שנסקור מיד) היה להשתמש בביטוי מפתח: "אני הקטן" (לגרסאותיו השונות), בכדי לבטא את ענוותנותם הגדול בבואם להכריע. פעמים רבות השימוש בביטוי זה נועד דווקא לאפשר להם להכניס את ראשם בין הרים גדולים, ולצאת בעוז בעד עמדתם התורנית, אך עם זאת הם הקפידו הקפדה יתרה על מיעוט כבודם בעיני עצמם, ועל האדרת כבוד עמיתיהם. לא די שלא פסלו את עמדת חבריהם, והכתירו אותם בתארים מתארים שונים, כי אם מיעטו בערך עצמם, וביקשו להעמיד את סברתם בכור הברזל של תלמידי החכמים שבדור. מובן שהיו יוצאי דופן, הן גדולי ישראל שלא הרבו להשתמש במטבעות לשון ממין זה והן סוגיות שאילצו את חכמי ישראל לצאת בעוז למלחמתה של תורה, אך אלה הם פרטים יוצאי דופן המעידים על הכלל.
ראש וראשון להנהגת הענווה במעשה הפסיקה בצורה כה מפורשת הינו התשב"ץ, ר' שמעון בן צמח דוראן, החכם הספרדי הענק שגלה לאלג'יר בעל כרחו, ושאת דמותו סקרנו פעמים מספר. התשב"ץ נהג פעמים מספר לכנות עצמו "אני הקטן", כדרכם של ענווים. הגדיל לעשות ר' שמואל די מודינה, המהרשד"ם, מגדולי הפוסקים לאורך כל הדורות, שחתם מאות פעמים בכתביו תחת התואר "אני הצעיר".
עוד כזאת הנהיג בעצמו הרב אליהו יצחק חזן, החכם הבבלי העצום, שבכותרת ספרו "ידי אליהו", שנדפס בירושלים תר"ץ, חקק את המלים הבאות:
"זה חלקי מכל עמלי כי טוב סחרה, ידעתי בעצמי כי קטונתי ואיני בעל סברה, אמנם חשקי המריצני לכתוב בספר דברי אלהים חיים ומלך נורא, להיות ביד כל גברא וגברא, באותיות מחכימות ונקודת הכסף טהורה".
כאמור, ביטויים אלה אינם חריגים, והם משקפים את הנורמה המקובלת בעולם התורה, שבלעדי ענווה אין שררה, בלי הצנעת העצמי אין לאותו אדם רשות ויכולת לדבר בין הגדולים. ומי לנו גדול כמורינו הגדול הרמב"ן, שענוותנותו ידועה לכל בר בי רב דחד יומא, שבחידושיו למסכת שבת (עד, ב), אחרי ששטח את עמדתו לפיה התולש מן העוף ביום טוב פטור, כתב בהאי לישנא: "אבל ראיתי למקצת מחברים האחרונים, ובכללם המחבר הגדול הרמב"ם ז"ל, שאסרו, ואני איני כדאי לחלוק אבל האמת יורה דרכו".
כך כותב, לדוגמה, רבינו נסים מגירונדי, הר"ן, מגדולי הראשונים, בתשובה מפורסמת על אודות מחלוקת בין הריטב"א (רבינו יום טוב בן אברהם מסביליה) לר' דן אשכנזי, חכם מהראשונים שנדד מאשכנז לספרד, בן דורו של מהר"ם מרוטנברג (שו"ת הר"ן סימן לב):
"אני איני כדאי להכריע בין הרבנים האלה, אשר קטנם עבה ממתני, מאן יהיב לן מעפריהון ומלינן עיינין (ראה חולין סח, ב). אמנם בהיות דבריך עלי חובה, ולא אוכל להשיבך ריקם, אכתוב דעתי. באמת תשובת הר"ר דן ז"ל אשר הזכרת היא נפלאת בעיני, ותמה אני: פה קדוש (ראה סנהדרין כג, א) שמוחזקני בו שהיה בקי בחדרי תורה איך אמר דברים הללו".
הרי לנו שאף כאשר דברי הקדמונים וחכמי דורינו לפלא בעינינו, עד כמה צריך להזהר בכבודם ולהשתמש בשפה נקייה ומהוגנת כלפיהם. מובן מאליו שאין בדבר זה בכדי להשתיק סברות מנוגדות, אולם הכל חייב להתבצע בדרכה של תורת אמת, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. נסיים בדבריו המופלאים של החכם הכולל, ר' יוסף חיים, הבן איש חי, בהקדמתו לספרו אדרת אליהו על התורה:
"עדיין צריכים למודעי, שאם יאמר השומע מילי, מי שמך לאיש? ואתה תולעת ולא איש?! לעשות לך שם כאחד הגדולים אשר בארץ, המה הגבורים אנשי השם מפרשי התורה ולוחמים במלחמתה של תורה! הנה זאת אשיב, כי גם אנכי בעצמי ידעתי מיעוט ערכי, כי בער אני ולא אדע, ומה אני ומה כחי? זאת ועוד, כי גם מן המעשים אני שולל וערום, ואמנם צדקת ה' היא כסותי ובו אחסה ואתלונן, וחסדו הגדול הוא יהיה לי למגן וצנה […] והנה אנכי ידעתי גם ידעתי שזכות אבותי ראה ה' וזיכני לכל הכבוד הזה […] וזכותם עמדה לי לשרת את העדה וללמוד תורה וללמדה".
(שמות תשע)