פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)פרשת השבוע מזמנת לנו מפגש שבועי, מאתגר, מעורר חשיבה ומחולל השראה, עם שאלות יסוד המנסרות בחלל עולמנו. אחת מהן, עוברת כחוט השני בפרשת שמות. זוהי אותה שאלה עתיקת היומין המופנית לאדם למן ימי בראשית: "אַיֶכָּה?".
או, אם תרצו, בניסוחו הקצר והקולע, החד, החריף והנוקב של פרימו לוי, סופר יהודי איטלקי ששרד את נוראות השואה: "הזהו האדם"?
לא השאלה השגרתית והנוקבת עד תהום, "איפה היה אלוקים בשואה?", אלא "איפה היה האדם בשואה"? מה עשה האדם לנוכח השעבוד הנורא, גזירת הכיליון והשמדתם של אנשים, נשים וטף?
תורת ישראל, ואם תרצו היהדות כולה והיהודים כולם, הם דת והיסטוריה של ניצולים. עַם של ניצולים.
לא רק "העם הנבחר" אלא גם "העם הניצול". למן יצחק אבינו , הניצול הראשון, שהצליח להימלט מאימת העקדה ועד ימינו, מתאפיינים תולדות העם היהודי בשורה אינסופית של גזרות כיליון ושמד, ובהינצלות מהן.
בלקסיקון היהודי, "הישרדות" אינה שייכת רק לערוץ הריאליטי, ערוץ המציאות, אלא גם ואולי בעיקר לערוץ ההיסטוריה.
ושמא לא לחינם, בדיחה נפוצה מאוצר הפולקלור היהודי מגדירה כך חג יהודי: למה חוגגים? רצו להשמיד אותנו. ניצלנו. ועכשיו אוכל, קדימה אוכל!
עולמה של תורת ישראל הוא עולם של זיכרון. "למען תזכור". ולא לחינם יש בתורה עשרות מצוות שהן "זכר ליציאת מצרים", ובתורת החסידות אמרו בשם הבעש"ט – ואמרה זו נחקקה עלי אבן בשערי "יד ושם", המוסד הלאומי להנצחת זכרון השואה והגבורה – "בזיכרון – סוד הגאולה".
ספר שמות, "ספר הגאולה" בפי חז"ל, פותח בתיאור שלושה מאורעות, שכל אחד מהם, מנקודת מבט שונה, מבליט ודן בשאלה הנוקבת: איפה היה האדם? בני אדם שלנוכח הזוועה והסבל, לא עמדו מנגד אלא עמדו כנגד. כנגד הרוע והשעבוד, הסבל והכאב.
לנוכח גזרת השמד של פרעה, המצווה על "הפיתרון הסופי": "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", כנגד הצו המופנה ישירות למיילדות, "אם בן הוא והמתן אותו", ניצבות שתי המיילדות כצוק איתן, ומפרות את צו השליט תוך סיכון חייהן. גם כאשר פרעה קורא להן ושואל לפשר סירוב הפקודה, אין הן נכנעות אלא משיבות בעוז (ואולי בתחכום, יודעות שזו אינה התשובה האמתית): "כי לא כנשים המצריות העבריות".
לפי פשוטו של מקרא, לא ניתן לדעת מיהן אותן דמויות יחידאיות, שפרה ופועה, שעולות לרגע על במת ההיסטוריה המקראית ומיד לאחר מכן נעלמות הימנה. כדרכם, ביקשו חז"ל לזהותן עם דמויות מוכרות: "מה היו המילדות? רב אמר: כלה וחמותה, יוכבד ואלישבע בת עמינדב. רבי שמואל בר נחמן אמר: אשה ובתה, יוכבד ומרים".
אכן, כבר ממקורות קדומים, דוגמת "קדמוניות היהודים" ליוסף בן מתתיהו (ואולי גם ממדרש קדום המזהה אותן כ"גיורות"), ניתן לראות שהייתה גם מסורת אחרת ולפיה אותן מילדות לא היו "עבריות" כלל ועיקר, אלא בנות אומות העולם (גם שמן, הכולל את אותיות פ.ר.ע. , הנפוצות בשמות המצריים (פרעה, פוטיפר) מרמז על כך) ששמו נפשן בכפן כדי להציל את התינוקות היהודיים. לפי זה אין הן "המיילדות העבריות" אלא נוכריות "המיילדות [את] העבריות".
ואולי דווקא בשל כך איננו יודעים דבר על מקורן, חייהן ומעשיהן פרט למעשה הצלה הרואי זה. ללמדנו, ש"חסיד (או חסידת) אומות העולם" אינו בהכרח דמות היסטורית, אלא דמות טיפולוגית, מודל ואב טיפוס לאדם היחיד, הבודד, שבכוח אישיותו ואנושיותו עשוי להטות את העולם כולו לכף זכות.
בדומה לכך, בת פרעה, אף היא בת בלי שם, אנונימית, השולחת את "אמתה" לקחת את התיבה מן המים ולהציל את היושב בה. על אף שברור לה כי "מילדי העברים זה", ודינו לכליה, מוות ואבדון, היא מושה אותו מן המים, דואגת לגידולו ומצילה את מושיעם של ישראל מגזרת השמד והכיליון של אביה.
גם אותו "ניצול", משה רבנו, מופיע לעינינו בהמשך הפרשה בשלושה מאורעות שונים, כשהוא מציל עשוק מיד עושקו: איש עברי המוכה על ידי האיש המצרי; שני יהודים שהרשע שבהם מבקש להכות את רעהו, ובנות יתרו שהרועים מגרשים אותן בכוח הכוח. כל מקרה ונסיבותיו, אך המכנה המשותף לכולם: היחלצותו של אדם בודד להילחם ברשע, לא לעמוד מנגד אלא לעמוד כנגד הפשע, למחות נגד העוול ולבוא לעזרת המעונה והסובל גם במחיר הקרבה וסיכון עצמי.
כשביקש הרמב"ם לתאר את תכונותיו הראויות של דיין מישראל, מנה בו שבע תכונות: "חכמה, ענווה, יראה, שנאת הממון, אהבת האמת, ואהבת הבריות ובעלי שם טוב… ובכלל אנשי חיל שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו, שנאמר "ויקם משה ויושיען".
בניגוד לדרכו, הרמב"ם מביא כאן מקור לדבריו, וכדרכו הוא קשור לדמות הנערצת עליו, משה רבנו, אדון הנביאים. אכן, ראה זה פלא: בניגוד למתבקש, הרמב"ם אינו מביא כדוגמא את מעשה ההצלה של האיש העברי שהוכה על ידי האיש המצרי, אלא דווקא את מעשה הצלתן של "בנות יתרו", בנות בלי שם לכומר של עבודה זרה!, מיד הרועים הנוכרים. "גוי מכה גוי, ומה אכפת לו ליהודי?".
בעקבות תורת ישראל, מבקש הרמב"ם ללמדנו שמצוות "הצלת עשוק מיד עושקו" חלה בכל מקום ובכל זמן. היא מכוונת לכל אדם וכלפי כל אדם, יהא אשר יהא. זאת תורת האדם. וזאת תורת אדם מישראל.
(שמות תשעד)
