הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)מהרגע שבו מתגלה הקב"ה למשה בסנה ומבקשו ללכת למצרים ניתן להבחין בשינוי מהותי באישיותו של משה. בראשית דרכו משה הפגין ביטחון עצמי בדרכו. הוא שילם מחיר אישי כבד על מנת להושיט יד לאחיו. לאחר שהרג את המצרי כדי להושיע את העבד היהודי נגזר עליו דין גזר מוות והוא נאלץ לעזוב את הארמון. אולם בעת שמשה התבגר ועמד מול התגלותו של ה' בסנה חל בתוכו שינוי מהותי. ה' מבקש ממנו להגיע למצרים ומשה מהסס ומסרב מסיבות שונות לבצע את השליחות. משה חושש מכך, שהעם לא יאמין לו. בשלב זה מציע הקב"ה למשה מספר אותות.
א. מטה ההופך לנחש ב. יד ההופכת למצורעת כשלג. ג. מים מהיאור ההופכים לדם.
המשותף לכל האותות הללו, שהם פעולות היוצאות מגדר הטבע, המעידות שמשה נשלח על ידי הקב"ה. העוצמה המיוחדת הטמונה באות השלישי והאחרון היא שליטה באלוהי מצרים – היאור.
אולם נראה שיש תפקיד נוסף לשני האותות הראשונים. באמצעות האותות הללו נמתחת ביקורת על משה משום שהטיל דופי באמונו של העם ומשום חטא לשון הרע לקה משה בצרעת וברח מהנחש המסית, שהחטיא את העולם בלשונו.
יתכן ויש תפקיד נוסף לאות הצרעת ולהפיכת המים לדם. ונצטט את הפסוקים:
וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג: וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ
(שמות, ד, ו – ז)
הרב מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל וויזר (המלבי"ם) כותב:
כי האדם נברא לנטוע ולהיות שותף לה' במעשי בראשית ע"י שיעסוק בדברים שהעולם עומד, והנחת ידו בחיקו היא העצלות והרפיון ממלאכה, שטומן ידו בחיקו ואינו עושה דבר. והראה לו ה' כשיניח ידו בחיקו נעשית מצורעת שזה ציור המיתה, שנחשבה כאלו מתה ובטלה.
לדבריו, משה התבקש להכניס את ידו לחיקו והיא נהפכה לצרעת המשולה למוות. חידלון או קפיאה במקום משקפת אדם חסר חיות המשול למת. בעת הוצאת היד – 'והנה שבה כבשרו'. יד שהיא פועלת ויוצרת היא יד שיש בה חיים ואינה מצורעת. הקב"ה מבקש באמצעות האות צרעת היד לעודד את משה להוציא את ידיו מחיקו ולפעול להוציא את עם ישראל. בשעה שהמנהיג יוציא ידו מחיקו יש סיכוי שיצליח לסחוף אחריו את צאן מרעיתו. ובכל זאת, קיימת אופציה לאות שלישית:'וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת'. לפי המהלך המיוחד שהצגנו שאות הצרעת מסמל אדישות ניתן להסביר באותו כיוון גם את הפיכתם של מי היאור לדם. משה מבקש להזכיר לעם את היאור כסמל להשמדתו של עם ישראל:'וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן' לתוך מימיו של היאור הושלכו תינוקות שנטבחו ונהרגו במצרים. משה התבקש לקחת ממימי היאור הנהפכים לדם להזכיר לבני ישראל, שלמען תינוקות שנהרגו ונטבחו יש להפסיק את האדישות לתת בו אמון ולשתף עמו פעולה לקראת היציאה ממצרים. אם כן לא מדובר רק בנסים אלא באותות בעלי משמעות. אות הצרעת בעיקר פונה למשה להוציא ידו מחיקו ולפעול למען ישראל ובנוסף האות שמי היאור נהפכים לדם פונה בעיקר לבני ישראל, שיזכרו את הטבח התינוקות שנעשה באמצעות היאור. שני האותות הללו תובעים שיתוף פעולה בין העם למשה. זהו מסר לדורות שעל מנת לפעול ולעשות יש להוציא את הידיים מהחיק ולתרום למען הכלל והעם.
(שמות תשעד)
