ד"ר פנינה נויבירטארבעה צריכין להודות – חלק 2
בשבוע שעבר דנו במדרש במסכת ברכות (נד:), המונה ארבעה סוגי אנשים החבים בהודאה: "אמר רב יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות יורדי הים הולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא".
מדרש זה מבוסס על מזמור ק"ז בתהילים, המגולל את קורותיהם של ארבעת האנשים הנקלעים לצרה והזוכים בהצלת הקב"ה.
עם זאת ראינו כי הסדר בו מנויים ארבעת המודים במדרש שונה מסדר מנייתם במזמור תהלים. במדרש מופיעים יורדי הים ראשונים, אחריהם הולכי המדברות, החולים שנרפאו ולבסוף האסירים היוצאים לחופשי. לעומת זאת, במזמור ק"ז הולכי המדברות הם המוזכרים ראשונים, אחריהם החבושים בבית האסורים, לאחר מכן החולים שנרפאו ולבסוף יורדי הים.
הבאנו את הסברו של הרב קוק לסיבה לשינוי הסדר שבמדרש. הרב קוק רואה במדרש משום חזון גאולי לשיבת עם ישראל לאדמתו. החזרה אל אדמת קודשנו הינה הדרגתית. בתחילה השיבה אל האדמה (גאולת יורדי הים השבים לאדמה). לאחר מכן כינון ממשל תקין (גאולת הולכי המדברות המגיעים לעיר מושב). בשלב הבא – גיבוש מדיניות רווחה וחיזוק הגוף הפיזי (רפואת החולים) ולבסוף – האידאל – תיקונה המוסרי של החברה (התרת האסורים).
לאור זאת עדיין נדרשים אנו להסביר את פשר סדר מנייתם של ארבעת המודים, כפי שמופיע במקור במזמור ק"ז.
מסביר הרב קוק (עין אי"ה, ברכות נ"ד), כי הסדר בו מנויים ארבעת המודים בכתוב אף הוא סמלי, וממחיש את כוחו של ממשל תקין.
הראשונים להודות לפי המזמור הינם הולכי המדבריות המחפשים "עיר מושב". הולכי המדבריות מסמלים את הכמיהה לשלטון. המזמור פותח בצורך בשלטון מאחר ששלטון תקין הינו ערובה להשגת כל יתר היעדים המוזכרים במזמור.
שלטון ראוי אמון על חינוך נתיניו לערכי המוסר והצדק. לכן לאחר איזכור הולכי המדבריות מוזכרים האסורים המשוחררים, המסמלים את תיקונה המוסרי של החברה.
חברה מוסרית וצודקת אמורה לדאוג לחלשים שבתוכה, ולהביא לכינון מדיניות רווחה. לכן מוזכרים החולים שנרפאו לאחר האסורים, כסמל לחיי רווחה תקינים.
לבסוף – ממשל טוב אמור לדאוג לשמירת בטחונם של נתיניו, לתחזוק גבולות האדמה ולהרחבתם. פעולות אלה אינן פרגמטיות גרידא, כי אם נובעות מערכי המוסר והצדק לאורם נוהג השלטון, ובלשון הרב קוק: "אמנם במקרא נסדרו תחילה הולכי מדבריות … ואחריהם חבושים בביה"א … אחריהם מי שהיה חולה ונתרפא … ואחריהם "יורדי הים באניות". מפני שהתיקון המדיני הוא חובה להקדימו, שהוא הכולל את האפשרות לבא ליתר התיקונים, והוא קודם במעשה, ואחריו התיקון המוסרי הכללי, ואז תגיע היכולת להגיע להטבה הגופנית, שכשעניני בנ"א המדיניים והמוסריים מתוקנים הם בכלל, ימצאו אז הגופות את תכונתם הראויה להם באמץ ובריאות, ואז ממילא יחדלו התואנות מהמצב הטבעי הכללי כי ימצאו הכל יפה ומתוקן."
עקרון דומה מוצא הרב קוק בנבואת ישעיה (ס', י"ז-י"ח): "וְשַׂמְתִּי פְקֻדָּתֵךְ שָׁלוֹם וְנֹגְשַׂיִךְ צְדָקָה. לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ, שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ; וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה". השלטון שיקום בירושלים יהיה שלטון מהימן וצודק: "ושמתי פקודתך שלום ונגשיך צדקה". שלטון זה ידאג למוסר עמו ולרווחתו: "לא ישמע עוד חמס בארצך שד ושבר בגבוליך", ומכוח מוסריותו זו יכוננו גבולותיה של הארץ הנגאלת, ויותקנו חומותיה ושעריה: "וקראת ישועה חומתיך ושעריך תהלה".
לאור פירוש זה ניתן לראות במזמור ק"ז משום תמצית תיאור כוחה של הההנהגה הראויה לעם ישראל. דוד מלך ישראל מפרט בפנינו כיצד הוא תופס את תפקידו המנהיגותי – המתפרס על כל תחומי החיים, הנושא באחריות לחינוך ערכי ולרווחה הפיזית כאחד, המתנהל על פי עקרונות מוסר, ואשר כל פעלו צדק, בשאיפה להגן על אדמת ישראל ולשמור על גבולותיה.
(שמות תשע)
