ד"ר עמוס בר דעהר סיני התקדש בשלושת ימי ההגבלה והופרה קדושתו במשוך היובל: "במשוך, היובל, המה, יעלו בהר". מקום ירידתו של האלוקים בכבודו ובעצמו: "כי ביום השלישי, יירד יהוה לעיני כל-העם על הר סיני" הופך לחולות מדבר שבהמות הרועות בו עושות את צרכיהן עליו. קדושתו של ההר הופרה רק משום שההגבלה הופרה, ללמדנו שאין קדושה ללא מצוות ואיסורים המוטלים על האדם. בימי ההגבלה נאסרה ההעלייה והנגיעה בהר: "והגבלת את-העם סביב לאמור, הישמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו, כל-הנוגע בהר, מות יומת, לא תיגע בו יד, כי סקול ייסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש, לא יחיה". באותו האופן אנו מוצאים כי את קדושת המשכן הגדירו האיסורים והחיובים המיוחדים שחלו על מרחבי אוהל מועד, החצר, הקודש וקודש-הקודשים. קדושת המשכן לא הייתה קבועה, אלא תלויה בזמן, שהרי "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יִסעו" (במדבר ט', כ), בעלות הענן מעל המשכן פירקו את המשכן והתחילו את מסעם. כך גם "קודש הקודשים", המקום המקודש ביותר, שרק הכוהן הגדול היה נכנס בו בקדושה ובטהרה ורק ביום הכיפורים, הפך בּן רגע לאחר פירוק המשכן ל"עפרא דארעא" ולחולות מדבר.
השאלה התאורטית אשר נשאלת מה קודם למה? האם קיימת קדושת הטבועה במקום (קדושה אימננטית) המחילה את המצוות והאיסורים או שקיום האיסורים והמצוות הקשורים במקום הם המגדירים את הקדושה? באפשרות הראשונה כיוונה של הקדושה "מלמעלה למטה" בעוד האדם הוא סביל והקדושה אינה תלויה בו, ובאפשרות השנייה כיוונה של הקדושה "מלמטה למעלה" בה האדם הוא פעיל ואף השותף בכינונה של הקדושה.
במשנה כלים (א', ו') אנו מוצאים דירוג של קדושת המקום בארץ ישראל בסדר עולה, מקדושת הארץ דרך קדושת הר הבית ועד לקדושת קודש הקודשים. הקדושה עולה ומתגברת עם היקף החובות והאיסורים החלים בכל מקום ומקום: "עשר קדושות הן, ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה?, שמביאים ממנה העמר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאין מכל הארצות… קדש הקודשים מקֻדש מהם שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכיפורים בשעת העבודה". ממשנה זו ניתן ללמוד כי כל קדושה ובפרט קדושת מקום מוגדרת ומוחלת ע"י המצוות והאיסורים המוטלים על האדם. קדושת המקום, קדושת הזמן וקדושות אחרות מותנות בקבלת החובות והאיסורים המוטלים על האדם, וקידוש האדם גם הוא תלוי בקיום המצוות בבחינת "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו".
בסיום מלאכת המשכן מצווה ה' למשוח את הכלים ולקדשם "וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם, יִקְדָּשׁ" (שמות ל', כ"ט), מסביר רש"י את כפילות הדברים: "'וקידשת אותם והיו קודש קודשים' – משיחה זו מקדשתם להיות קודש קדשים, ומה היא קדושתם? 'כל הנוגע בהם יקדש". הגדרת קדושתם היא באיסורים הקשורים בהם ובחובות הנובעים מהם. גם קדושת הקטורת מוגדרת על-ידי האיסור לעשות כן לדבר שאינו לשם שמים: "וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם, קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לַה'. אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ, וְנִכְרַת מֵעַמָּיו" (שמות ל', ל"ז).
פירוקו והרכבתו של המשכן וקודש הקודשים אשר בתוכו חזר ונשנה שלושים ושמונה פעמים במשך ארבעים שנה. תהליך קדושת מקום חמורה שהפכה לחולות מדבר שלושים ושמונה פעמים בדומה להפרת קדושת הר סיני היה אמור להטמיע בלב העם, במשך שנות מסעם, את העיקרון שקדושת המקום אינה אימננטית למקום אלא היא על-פי ה', ורק על-פי ה' חלה במקום מסוים הקדושה, על כל החיובים והאיסורים הנובעים ממנה. לקח חשוב לקדושה הקבועה אשר תוחל בכיבוש הארץ שאינה אלה בחלות המצוות האיסורים הקושרים את פעילות האדם לקדושה זו.
(יתרו תשע)
