הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')חידה בלתי פתורה הותירה לפנינו התורה בפתח פרשת "וארא". נאמר בה: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" (שמות ו', י"ג). הציווי בנוגע לפרעה מובן: משה ואהרן אמורים לדרוש ממנו לשחרר את בני ישראל לאלתר. אולם מהו הציווי אל בני ישראל?
לפי תשובת המכילתא, שמופיעה בפירוש רש"י, ה' ציווה את משה ואהרון להנהיג בנחת את בני ישראל ולסבול אותם. בכך הם נדרשו לאמץ מנהיגות מתחשבת וסובלנית, כזו שתהיה אנטי-תזה מוחלטת לזו של פרעה שבצילה הם גדלו. מנהיגים המובילים מהפכות גדולות עלולים לנהוג בתקיפות ובדורסנות כלפי עמם. ראיית המטרות הגדולות והפעילות להגשמת החזון הקולקטיבי, עלולה לגרום להם להיות קצרי רוח כלפי האזרח הקטן ולהתעלם מצרכי האינדיבידואל. ה' ציווה על משה ואהרן לגלות סבלנות ורגישות כלפי כל אחד מישראל, בד בבד עם התקיפות והנחישות שעליהם לגלות כלפי פרעה והמצרים.
פרשנות אחרת מופיעה בתלמוד הירושלמי, שם מסבירים חכמים: "על מה ציוום? על פרשת שילוח עבדים" (ירושלמי, ראש השנה ג', ה'). הסבר זה תמוה: מדוע נבחרה דווקא המצווה הספציפית של שילוח עבדים להיאמר לבני ישראל לפני כל שאר המצוות? יתרה מזו, מה מקום יש לצוות אותם על כך, כאשר הם עצמם נמצאים במצב של עבדות?
רבי מאיר שמחה מדווינסק כותב בספרו 'משך חכמה', שגם במצרים היו בין בני ישראל נכבדים בני חורין שהעסיקו אצלם עבדים עבריים. אולם נראה שהנחה זו אינה הולמת את פשט המקרא. סביר יותר להניח ש-ה' מצווה כאן את עמו על העתיד, שכאשר יהיו להם עבדים, הם ינהגו בהם בהוגנות, ישלחו אותם בשנה השביעית כדרישת התורה, ולא יתעמרו בהם, כדרך שנוהגים כעת המצרים כלפיהם. הרעיון שמגולם בהסבר זה קובע שאין לבני ישראל זכות ליהנות מהנסים הגדולים של עשר המכות ויציאת מצרים, אם הם עצמם עתידים להתנהג בדומה למצרים.
אכן, לדברי התלמוד הירושלמי, גלות ישראל בחורבן בית ראשון באה כעונש על התעמרות בעבדים: "לא נענשו בני ישראל שגלו מן הארץ אלא על פרשת שילוח העבדים" (שם). בסיס לדברים מצוי בתוכחת הנביא ירמיהו על יחס היהודים לעבדיהם. "כה אמר ה' אנוכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר: מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו…" (ירמיהו ל"ד י"ג-י"ד). בתחילת ימי הבית השני הסיק נחמיה את המסקנה המתבקשת, והוא התקומם והרים קול זעקה כנגד שבי ציון שכבשו את אחיהם לעבדות, ודרש מהם במפגיע שיעשו צדק חברתי (נחמיה ה, א-יב).
מדברי הירושלמי עולה שהמצווה הראשונה שהצטוו בה ישראל לא הייתה קידוש החודש, כפי שכתב רש"י בפתיחת פירושו לתורה, אלא המצווה לגלות יחס אנושי ומתחשב בחלשים ביותר. המסר הראשון שנדרשו משה ואהרון להעביר לעם ישראל היה ש-ה' ישחרר אותם מעבדותם, רק אם הם יתחייבו לשחרר אחרים מעבדות. דווקא הזמן בו בני ישראל עדיין נתונים בעבדות הוא ההזדמנות המתאימה ביותר לדרוש מהם שלא יהפכו בעתיד לאדונים עריצים ומשעבדים. בה בעת שטעמה המר של העבדות עדיין בפיהם, והם ערים לעוול המוסרי שבה, הם עשויים להפנים היטב את החובה לגלות יחס נאות לכפופים להם בעתיד.
שני הפירושים לציווי שקדם לגאולה מלמדים אפוא על אותה נקודה מרכזית העומדת ביסוד התורה כולה: היחס לאחר בכלל ולחלש בפרט. הפירוש הראשון ("להנהיגם בנחת"), קורא למנהיגים באשר הם לגלות סבלנות ורגישות, וכוחו יפה גם למנהלים ומעסיקים כלפי עובדיהם, למורים כלפי תלמידיהם וכדומה. הפירוש השני ("שילוח עבדים), דורש מכל אדם בישראל לחוש בצערם של החלשים בחברה, לגלות אכפתיות והתחשבות, ולתרגם אותם לעשייה מתקנת. כמו בגאולה ממצרים, מימוש הצווים המוסריים-חברתיים הללו יעשה אותנו ראויים לגאולה.
(וארא תשעז)
