הקשבה ואכזבה

הרב ד"ר אמיר משיח רב ביכנ"ס לצעירים כפר גנים ג'

כאשר העבד העברי מסרב לצאת לחופשי, רוצע אדוניו את אוזנו במרצע ובכך הוא הופך לעבד עולם. אך על שום מה רוצעים את האוזן דווקא? מדוע לא נסתפק בסימן זיהוי אחר אותו יענוד או ילבש?
הגמרא ענתה על תמיהה זו: "אוזן ששמעה… כי לי בני ישראל עבדים – ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע". אך עדיין יש לשאול: הלא גם העין ראתה במעמד הר סיני. ויותר מכך, הפסוק אומר "רואים את הקולות", אז אולי צריך דווקא לעקור את עינו ולא לרצוע את אוזנו?
ונראה לי לנסות ולבאר הנושא עם ספרו המונומנטאלי של הרב דוד כהן הנקרא 'הרב הנזיר': קול הנבואה – ההיגיון השמעי העברי (ירושלים תשל"ב). על פי תפיסתו, המציאות מגלה לנו את עצמה בשני אופנים: באמצעות ראיית העין ובאמצעות שמיעת האוזן. שני הערוצים הללו מסמלים לשיטתו את שתי הצורות הבסיסיות שבהן אדם עשוי לבוא במגע עם ההוויה.
יכולים להתבונן על העולם ויכולים גם להאזין לו. למה הכוונה? הראייה התופסת את הדברים במהירות. המבט מקפיא את התמונה. מבחינה זו, לשיטתו, ניתן לדבר גם על חשיבה חזותית: חשיבה סטאטית; חשיבה שמכירה רק במה שעל פני השטח. לפי הרב הנזיר אלו הן התכונות המאפיינות את הפילוסופיה היוונית ואת המחשבה המערבית בכלל.
לעומת אלה ניצבת המחשבה העברית – השמעית. בניגוד לראיה, השמיעה תופסת את הדברים בהדרגה, בצורה דינאמית, מתפתחת ועמוקה. לכן, אומר הרב הנזיר, כשם שיש היגיון חזותי ישנו גם היגיון שמעי. מחשבה שכזו לעולם לא תצפה להגיע לנוסחאות סופיות וחד-משמעיות. היא תמיד תכיר בקיומו של הרובד הסמוי מן העין. היא תמיד תבטא את עצמה באמצעות סמלים, רמזים ומשלים. על פי הרב הנזיר זוהי צורת המחשבה האופיינית לתרבות העברית, המתבטאת בייחוד – בנבואה.
הנביא הנו זה שמסוגל לשמוע את קול אלוהים שמהדהד בעולם. הנביא מתבונן סביבו על המאורעות המתרחשים בעולם, הוא מסתכל פנימה על מה שמתרחש בתוך נפשו – והוא מסוגל לשמוע מבעד לכל ההתרחשויות הללו את קולו של אלוהים. הנביא, על פי תפיסתו של הרב הנזיר, הנו מי שביכולתו לחוש את מה שנמצא מעבר למה שעל פני השטח; מי שביכולתו לשמוע את צליליו של הדיבור האלוהי בתוך ההמולה של החיים. ובלשונו:
"ההיגיון העברי שמעי הוא, ולא עיוני, המחשבה העברית הוא דיבור פנימי, דברים שבלב, שהבינה שומעתם ושופטת בם. בלשון המקרא – במקום חשבתי, אני חושב, יאמר – אמרתי אל ליבי, אדבר בליבי. בלשון המשנה ובמדרשי ההלכה… שומע אני – מבין אני. כשהתלמודי הבבלי רוצה להביא ראיה או להקשות קושיא, אומר – שמע מינה, תא שמע… על כן האמת המוחלטת לישראל אינה נקנית לו בהסתכלות עליונה, אלא בשמיעה פנימית, כמו שנאמר שמע ישראל" (עמ' כ"ה).
באחת: הראיה קולטת את החיצוניות של העצם ואיננה יכולה לחדור לתוכו כמו גם אל מהותו. ואילו שמיעה היא הבנה של המכלול כולו.
הראיה – מהירה, ואילו שמיעה – צריכה עיון מעמיק.
הראיה – הסתכלות על הדבר מבחוץ, אך הוא לא חודר אליי. ואילו בשמיעה יש הפנמה וחדירה אל העצמי, ומתוך כך הופך לחלק אינטגראלי מחיי, ולא נותר חיצוני לי.
בראיה – אין קשר בין רואה למראה. אפשר לראות דבר סטטי ללא כל פעילות מצדו. ואילו בשמיעה יש קשר בין שומע למשמיע. אם יש מישהו ששומע חייב להיות מישהו שמשמיע והוא אקטיבי. יש כאן יצירה של פעילות הדדית.
כעת מובן מדוע דווקא האוזן היא הנרצעת ואילו העין נותרת ללא פגע. מהעין אנו לא מצפים שתביא את האדם להפנמה של מושא ראייתו. לעומת זאת מהאוזן אנו כן מצפים. עבד עברי זה אומנם ראה ושמע את דבריו של הקב"ה בהר סיני: "כי לי בני ישראל עבדים – ולא עבדים לעבדים", אך הוא לא הקשיב ולא הפנים. בזה הפר בעצם את כל מהותו של היהודי, ובגד בתפיסת 'הקשבת העולם' שהוא החידוש של תורת ישראל, 'ההיגיון העברי השמעי'. התוצאה תהיה כואבת – אוזנו של העבד הסורר תרצע, פעולה שתביע את אכזבתנו הקשה ממנו.
(משפטים תשע)