גר לא תונה ולא תלחצנו

חלק ממצוות התורה בא להזהיר את עם ישראל, מפני השפעת תרבויות זרות על זהותו. בפרשה שלנו הקב"ה מבטיח:
"ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את החוי את הכנעני ואת החתי מלפניך". עם ישראל נצטווה: "לא תכרות להם ולאלוהיהם ברית. לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלוהיהם כי יהיה לך למוקש" (שמות כג',כח'-לג'). "לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך" (דברים ז',ג'). חז"ל עוד הוסיפו איסורים, כדי להימנע מחברות והתקרבות יתירה בין היהודי לגוי, בחיי היום יום ובאירועים משותפים. הסיבה לכך היא: "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך בך בחר ה' אלוקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה". (שם ז',ו').
לאור האמור לעיל נראית תמוהה הדרישה: "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים"(שמות כב',כ'), ובהמשך: "וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים"(שם כג',ט'). הלוא גרים אלה שחברו לעם ישראל, בין אם על ידי הפיכתם לחלק אינטגראלי מעם ישראל, במה שמוגדר כגר צדק, ובין אם על ידי הימצאותם בתוך ארץ ישראל בצוותא עם בני ישראל, במה שמוגדר כגר תושב, הבאים מתרבויות הנוגדות את רוח התורה, עלולים לסכן את עם ישראל?! דבר זה תמוה יותר, בשים לב לעובדה שהתורה אינה מסתפקת רק במצוות לא תעשה, הבאות למנוע פגיעה בגר, אלא דורשת לקרב אותו ולאהבו במצוות עשה: "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים"(דברים י',יט'), וכן: "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים"(ויקרא יט',לד'), ביטוי המזכיר את הדרישה ליחסי הרעות בין אדם לחברו בקרב עם ישראל: "ואהבת לרעך כמוך".
מקובל לחשוב שהגר המוזכר בפסוקים אלה הוא גר צדק, שקיבל על עצמו ומרצונו החופשי עול תורה ומצוות, אך ניתן לראות בפסוקים אלה גם התייחסות לגר תושב, שקיבל על עצמו את המגבלות שחכמים דרשו, כדי שיוכל לדור בארץ ישראל. ההוכחה להנחה זאת מצויה בסיבה שבגללה אין להונות את הגר, אין להתנכל לו, ויש לאהבו: " כי גרים הייתם בארץ מצרים". בני ישראל שיצאו ממצרים היו בבחינת "גרים תושבים", שחיו במצרים לצד המצרים, תחת לחץ השעבוד. "גרי הצדק" מבני ישראל שהתבוללו והפכו למצרים כשרים נשארו במצרים ולא נגאלו, או שמתו במהלך מכת החושך (רש"י –שמות יג',יח). הקב"ה עשה שימוש בפועל "לחץ" בהקשר לגר, כדי להזכיר להם את השימוש באותו פועל בשעבוד מצרים: "וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם"(שם ג',ט'). בני ישראל נצטוו לא ללחוץ על גר תושב הגר בארץ ישראל, כפי שהמצרים לחצו את בני ישראל בהיותם "גרים תושבים" במצרים.
התורה ביקשה לא לכרות ברית עם יושבי הארץ ולא לאפשר להם לשבת בארץ המובטחת, כדי למנוע את ההשפעה ההרסנית של תרבותם על עם ישראל, אך הבינה שיש מצב שבו גויים ירצו לחבור לעם ישראל. לשם כך נועדו שני מסלולי הצטרפות: גר צדק וגר תושב. חז"ל קבעו קריטריונים מחמירים להצטרפות בשני המסלולים.
לגבי גר צדק נקבע: "גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין, ויסורין באין עליהם? אם אומר: יודע אני ואיני כדאי (איני ראוי להשתתף בצרתם ומי יתן ואזכה לכך- רש"י), מקבלין אותו מיד. ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות. ומודיעין אותו ענשן של מצות, אומרים לו: אכלת חלב ענוש כרת, חללת שבת ענוש סקילה. וכשם שמודיעין אותו ענשן של מצות, כך מודיעין אותו מתן שכרן. ואין מרבין עליו, ואין מדקדקין עליו. קיבל, מלין אותו מיד. נתרפא, מטבילין אותו מיד .טבל ועלה – הרי הוא כישראל לכל דבריו" (יבמות מז, א ). רות המואבית אמרה לנעמי: "עמך עמי ואלוקיך אלוקי", ובזה קבעה את הדרך להצטרפות הנכרי לעם ישראל. נאמנות ללא סייג לעם ישראל על ידי קיום מצוות בין אדם לחברו – "עמך עמי", וקבלת עול מלכות שמים בקיום מצוות בין אדם למקום – "אלוקיך אלוקי".
לגבי גר תושב נקבע: "איזהו גר תושב, כל שקיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר כל שקיבל עליו שלא להיות אוכל נבילות".( מסכתות קטנות ,גרים ג' הלכה א), ויש המחייבים אותם לקיים שבעה מצוות בני נח.
לאחר שהגרים הוכיחו שהם עמדו בדרישות ההלכה, חלה על בני ישראל החובה לעמוד על זכויות הגרים, המוזכרים בתורה בשלושים וששה מקומות (בבא מציעא נט',א'). חל איסור להונות אותו. הוא זכאי למנוחת השבת:"וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר"(שמות כג',יב'), ולשוויון כלפי החוק: "חוקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ" (במדבר ט',יד').
מדינת ישראל ניצבת בפני אתגרים חשובים ביחסה לשני סוגי הגרים. מבין עולי רוסיה והפלשמורה מאתיופיה, רבים הגויים שעלו לישראל במסגרת חוק השבות. רובם הגדול מבקשים להתגייר כהלכה. את החלק של "עמך עמי" הם מקיימים בשירות צבאי ובתרומה חברתית ברוכה. את החלק של "אלוקיך אלוקי", יש להעביר להם בדרכי נעם, בסימן דברי הגמרא ביבמות: "ואין מרבין עליו ואין מדקדקים עליו". ברמה הלאומית יש לשאוף לצמצום מספר הגויים שכבר עלו לארץ, על ידי מתן הקלות בתהליך הגיור. לאחר בדיקת כוונותיהם הכנות להצטרף לעם ישראל, צריך לאפשר להם להפוך לגר צדק על פי ההלכה, ברוח דברי הלל לגוי שביקש להתגייר אצלו: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך.
את מעמדם ההלכתי של גר תושב חלקי או מלא, ניתן ליישם על ערביי ישראל (הרב הרצוג זצ"ל – תחומין כרך ב'). אין הם נחשבים כעובדי עבודה זרה. רובם הגדול מקיימים את כל שבעת מצוות בני נח, ולכן יש לדאוג להם לתקציבי מדינה בדומה לתקציב המוענק למגזר היהודי, גם בשל היותם גר תושב וגם מפני תקנת דרכי שלום: "מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום"(גיטין סא',א').
את מצוות "ואהבת לו כמוך", המתייחסת לגר, אפשר ליישם על פי הכלל הידוע של ר' עקיבא במצוות "ואהבת לרעך כמוך", המתייחסת לעם ישראל: "שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותה הוא מגיע לישוב ואם שניהם שותים שניהם מתים, בא רבי עקיבא ולמד, וחי אחיך עמך, חייך קודמים לחיי חברך" (בבא מציעא סב',א' ).
אנחנו מצווים לאהוב את הגר תושב – ערביי ישראל, עד למצב שבו הם מהווים סכנה לקיומנו. התנהגות עוינת מצדם, כבודדים או כציבור, תשלול את מעמדם כגר תושב, ואת מחויבותנו לגביהם על פי ההלכה: "וגר לא תונה ולא תלחצנו, ואהבת לו כמוך".
(משפטים ץשע)