על פסלים ואלילים בחיינו

יופייה של התורה שלנו, כך אני מאמינה, היא בהיותה נצחית ורלבנטית לחיינו מאז ולעולם. לעיתים הדבר אינו ניכר מקריאת פשט הכתוב ולשם חיבור ולמידה, אנו נזקקים למבט עמוק, למחשבה ולדרש.
דרש שכזה מתבקש לטעמי, בקריאת הדיבר השני: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ" (שמות, כ', ג').
"אלילות היא השקפת עולם המזמינה אותך להשתמטות מן המשימות הקשות של חייך… עובדי אלילים מאמינים שא-לוהים נמצא בחפץ או שיטה או אדם. יש להם נוסחא פשוטה על סוד האושר והסבר לסבל ורשימת קורבנות שצריך להקריב והם (הנוסחאות) סוד השליטה באלילים, הדרך לקבל מהם את מבוקשם…" (ד"ר יאיר כספי "לדרוש א-לוהים") .
כספי, מייסדו ומנהלו של מרכז "פסיכולוגיה ביהדות" בת"א, מונה אלילים שכיחים בחיינו: הנורמה, הלאום, האדם, המשפחה, הילד, האהבה, האושר, הכסף וכד'. לתפישתו, כל אליל מציע לנו פרדיגמה והסבר למצב בו אנו נמצאים, מי אשם, על מה אנו נענשים ומה בידינו לעשות על מנת לשפר ולהשתפר. בהקשר זה, הם מוסרים בידינו תכנית עבודה סדורה וקרבנות שיהא עלינו להקריב: "עובדי הכסף למשל מאמינים שאפשר לקנות בו הכל: אהבה, בטחון, ילדים מאושרים. סיבת סבלם: עדיין אין להם מספיק כדי לקנות כל מה שהם רוצים. למען הכסף יקריבו עובדיו משפחה, ילדים וכמובן את עצמם… עובדי הילד מאמינים כי בכוחו להשיב להם את כל מה שחסר בחייהם. למען הילד, אושרם, הם מוכנים כמובן להקריב את עצמם. את סבלם מייחסים עובדיו לחוסר מאמץ מספיק שלהם או לדבר מה ששמרו לעצמם: לא נתנו לילד את הכל…".
ותובנה משלִי: לא תעשה לך פסל – לא תפַסֵל ותפסוֹל. שלמה המלך בנה את בית המקדש מאבנים שלמות, שלא הונף עליהן ברזל. וכאבני בית המקדש, כך עם ישראל, על מכלול שבטיו ורבגוניותו – שלם אחד הוא. עבודת הפיסול חוצבת בהכרח החוצה ופוסלת חלקים מן האבן הטבעית. בהקשר זה, לטעמי, אנו מוזהרים מלפַסֵל ולפסול: להרחיק ולהשליך בעבודתנו את ה' ובהתנהלותנו בעולם בכלל, חלקים מן הציבור ומהמציאות סביבנו וכן את עצמינו כבלתי ראויים. שלמים אנו ומורכבים, מלאים אך גם זקוקים וערבים זה לזה.
(יתרו תשעט)