ר' שלמה חורי, מרבני ג'רבה, כתב בספרו חשק שלמה (ג'רבה תש"ב) ביאור מופלא לחלקים מההגדה של פסח. בבארו את הפסקה הנודעת "והיא שעמדה", כותב ר"ש חורי כדברים האלה:
"יובן במה שאמרו חז"ל: בזכות נשים צדקניות יצאנו ממצרים. וזהו היא שעמדה וגו', תיבת היא רמז לאשה […], ועוד שע"י נשים צדקניות תשרה שכינה בישראל".
רמיזתו בסוף דבריו מתייחסת לעובדה שההגדה כותבת "והיא", ומשמע שהיא מדגישה את האות ה', הרומזת לספירת המלכות, היא שכינת הבורא. פירוש זה מצטרף לסדרה ארוכה של פירושים שביארו את הפסקה החתומה כמתייחסת לספרית המלכות. אולם, המרתק בפרשנותו של ר"ש חורי הוא יכולתו להעתיק את תעודת הכבוד המשמעותית הזו אל נשות ישראל ממש, ולא רק לדימוי סמלי של אשה, בדמות השכינה. הדברים מתחברים היטב גם למימרת ר' עוירא (סוטה יא, ב) לפיהן בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ישראל ממצרים.
בהקשר זה ראוי להביא דין ודברים מעניין בין רבותינו הראשונים והאחרונים באשר לשאלת עוצמת מעורבותן של נשות ישראל בניסי יציאת מצרים. בניגוד למובאה משמו של ר' עוירא לעיל, הרי שהתלמוד במגילה ד, א הצניע, לכאורה, את מקומן של הנשים בניסי פורים, בכותבו: "ואמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס" (וכן פסחים קח, ב ביחס ליציאת מצרים). על דברים אלה מובא שקלא וטריא מרתק בתוספות (ד"ה שאף הן היו): "פירש רשב"ם שעיקר הנס היה על ידן: בפורים על ידי אסתר, בחנוכה על ידי יהודית, בפסח שבזכות צדקניות שבאותו הדור נגאלו. וקשה דלשון שאף הן משמע שהן טפלות". המתח ברור, האם הנשים היו עיקר הנס, או שמא היו רק טפלות לנס? תוספות על אתר נותנים מענה, אך ראוי להביא כאן חשבון מופלא שמציע רבינו החתם סופר.
מסביר החת"ס בביאורו לתורה (שמות טו, כא) מהלך מפולפל ביותר, שנובע משתי הערות על לשון שירת הים של הנשים. האחת היא הערה של בעלי התוספות על התורה, על לשון התורה: "ותען להם מרים", והלא היא פנתה אל הנשים, והיה צריך לכתוב "להן". אמנם תשובתם היא שמרים ענתה למלאכי השרת. הערה שניה היא ההתעסקות של מרים אך ורק במפלת מצרים, והעובדה ששירת הנשים לא נגעה בגאולת ישראל.
תשובתו של החת"ס ברורה: הנשים גרמו לגאולתם של ישראל, גאולה בזכות ולא בחסד. למעשה, אם היה הדבר תלוי בנשים היו ישראל נגאלים בדרך הטבע, ולא היה צורך שהקב"ה ישדד את מערכות הטבע ויעשה נסים גדולים. הנסים נבעו מכך שהגברים בעם ישראל לא היו במדרגה הרוחנית הראויה, וממילא לא יכלו לזכות בגאולה טבעית. וכלשונו:
"דעיקר חיוב על האנשים, שלא היו ראוין להגאל, והקב"ה גאלם בחסדו. אבל הנשים, שבזכותם נגאלו האנשים, לא היו ראוים להתחייב כל כך במצות סיפור יציאת מצרים, ואמרינן אפילו הכי חייבים, דמכל מקום אף הן היו באותו הנס".
מכאן מגיע החת"ס לדין ודברים ביחס לקשר עם מלאכי השרת. חז"ל אומרים שמלאכי השרת ביקשו גם הם לומר שירה במעמד קריעת ים סוף, אך הקב"ה לא נתן להם, והקדים את שירת ישראל לשירתם. אומר החת"ס שהמלאכים התרעמו מדוע ניתנה אם כן הזכות לנשים לשורר, הרי הנס שלהן היה טפל ושולי. הן נגאלו בדין ובזכות, וממילא לא היתה להן סיבה לשורר שירה מיוחדת על גאולתן.
תשובתו המפולפלת של החת"ס היא שנשות ישראל אכן לא שוררו על גאולת ישראל, כי גאולה זו באה להן בדין ובזכות, ולא בחסד ונס. שירתן התמקדה אך ורק במפלת פרעה וחילו, מפלה ניסית שנועדה להראות כל באי עולם את כוחו יתברך. ממילא, שתקו מלאכי השרת כי על כך ראוי להן לנשות ישראל לשורר.
כאן המקום לציין שפירוש ברוח זו ממש (על העדר שירת הנשים על ההצלה, אלא רק על טביעת המצרים) מצוי כבר קודם לכן, אצל ר' יהונתן אייבשיץ, בספרו אהבת יונתן על התורה: "יש לומר דלאנשים היה ההצלה נס, כי לא היו להם זכות להנצל, רק בשביל נשים צדקניות נגאלו. אבל בנשים היו בידם זכות, א"כ עיקר הנס היה להם טביעת מצרים, ולכך שררו רק על טביעת מצרים".
עלה לנו שמקומן של נשות ישראל בגאולתם של ישראל ממצרים ואף בניסי מצרים כביר, וראויים דבריו של ר"ש חורי על נשות ישראל שעמדו לנו בכל דור ודור להושיענו.
(ויקה"פ תשע)
והיא שעמדה לאבותינו ולנו
השארת תגובה