אורות וכלים

הגמרא במסכת ברכות (נה, א) דנה בשאלת סדר בניית המשכן והכנת הכלים. המדרש שם משווה את סדר הוראותיו של משה לבצלאל (ב'כי-תשא') לסדר הביצוע של בצלאל (ב'ויקהל'). לפי המדרש ציוויו של משה הוא "עשה לי ארון וכלים ומשכן": ארון קודם לכלים, וכלים קודמים למשכן עצמו. אולם בעוד שזהו ציוויו של משה, בצלאל אינו מקבל את ההוראה ומקשה עליה: "מנהגו של עולם, אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר: עשה לי ארון וכלים ומשכן? כלים שאני עושה להיכן אכניסם?". מהדו-שיח שבין משה ובצלאל, כפי שמוצג בגמרא, מתברר שבצלאל כיוון לדעת השכינה. אכן הקב"ה ציווה את משה לבנות את המשכן ואחר כך את הכלים, אולם משה בחר להציג לבצלאל את מפעל ההקמה בסדר הפוך: מן הכלים אל המשכן. משה מתפעל מחכמתו של בצלאל שחש בשינוי הסדר ומגיב לדבריו בהודאה על האמת: "שמא בצל אל היית וידעת?!".
נמצא שההיגיון של בצלאל מנוגד להיגיון של משה, אך מתיישב עם ההיגיון האלוקי.
בניגוד לדברי המדרש הזה, מדרש תנחומא משבח את בצלאל על שבחר לפתוח בהכנת הכלים:
"זהו שנאמר: 'תן לחכם ויחכם עוד…' (משלי ט, ט).
זה בצלאל, בשעה שאמר לו משה לבצלאל עשה משכן, אמר בצלאל למה הוא המשכן, אמרו לו להשרות שכינה בתוכו וללמד לישראל תורה, אמר בצלאל והיכן התורה נתונה, אמר לו כשאנו עושים משכן נעשה ארון,
והוא התחיל בארון, שנאמר 'ויעש בצלאל את הארון' וגו'."
לפי התנחומא דווקא משה הורה לבצלאל לבנות את המשכן מן החוץ לפנים, מן המשכן אל הארון והכלים. בצלאל הוא שפתח דווקא בבניית הארון.
כל אחד מן המדרשים מעוגן בפשט הפסוקים בדגשים שונים. בעוד שציוויו של משה בפרשת כי-תשא הוא בסדר של מן הפנים חוצה, סדר ההוראות של משה בפרשתנו מן החוץ פנימה. ובעוד שסדר ההקמה בפועל אף הוא מן הכיסוי והמבנה אל הכלים והבגדים, הרי ששמו של בצלאל כפועל מופיע רק בסמוך לארון "ויעש בצלאל את הארן עצי שיטים…" (לז, א). לפיכך, יש לדון בשאלת הרעיונות המנוגדים העולים משני המדרשים.
על פי התנחומא ה"הברקה" של בצלאל הייתה שהוא בחר לפצוח בבניית העיקר לפני הטפל. בצלאל עמד וחקר את משה על מהותם של הדברים ועל מטרתם, ומשהבין את הקונספט של המשכן כמקום השראת שכינה, ומקור אור ותורה, ידע שכדי שיוכל להקים את הדפנות, עליו להתחיל מן התוכן. אי אפשר לממש חזון מבלי להבין אותו לעומקו. בשביל לעטר ספר לא מספיק להבין את מילותיו, יש צורך להעמיק בשאלת הסוגה הספרותית, הסגנון ורובדי השפה השונים. בשביל לקדם פרויקט יש למפות את קהל היעד, את צרכיו ואת מטרותיו של הפרויקט. ובשביל לתכנן מבנה צריך להבין מי ישתמש בו, לשם מה ואיזו אווירה על המבנה להשרות. רק כשהארון מונח לפניך תוכל להקים סביבו משכן.
כאמור, לדעת המדרש בבבלי, הסדר הפוך. קודם יש לעסוק בתשתיות, בהנחת היסודות, ורק אחר כך אפשר לפעול ביצירתיות ולעצב בקווים אדריכליים עדינים את ישותו של המקום. לא קונים ספה לפני שיש סלון, שמא יתברר שהספה גדולה מהסלון. וכך גם האדם רוכש השכלה, חינוך ומקצוע מתבסס בעולם, לפני שהוא מקים לו בית ומשפחה.
ר' צדוק הכהן מלובלין מציין שאדם הראשון נברא ביום שישי, כך שייכנס קודם כל לשבת. רק לאחר השבת ניתן להבין את משמעותם של ימי השבוע. רק לאחר שיש תוכן אפשר לחיות את ימי השבוע נכון. הרעיון קודם למעשה. והחזון קודם ליישום.
ומוסיף ואומר ר' צדוק: "אלא שצריך הגדרה שלא יהיה חכמתו מרובה ממעשיו שזה יגרום שבירת הכלי כי ירצה אחר כך לפעול פעולות שלא בהגדרה רק כפי ריבוי ההשגה" (שם). אדם שנצמד יותר מידי לתפיסות הרוחניות, מגיע הרבה פעמים לידי שבירת הכלים והמסגרות. כך למשל, הוא יכול לסבור בטעות שעל מנת ליהנות בשבת ולהתענג עליה, כדאי ורצוי גם להבעיר אש בשבת. לפיכך, צריך לדעת שישנם גם כללים נוקשים, גם מסגרות קבועות במידות נתונות. לתוך אלו ועל פי מידתם יש לצקת את התכנים בצורה מדודה ואחראית.
על פי התנחומא קודם הדמיון והמעוף למימוש, ועל פי הבבלי דווקא המסגרת המוחשית מסייעת לדייק בתכנים. המתח בין שני הקצוות הוא מתח שקיים בפסיקת ההלכה כמו בהכרעות יומיומיות. איזה משקל לייחס לכבלים ואיזה משקל לייחס לרוח ולרעיון, כמה לפרוץ ומתי לגדור ולתחום. מן האיזון שנוצר על פי שני המדרשים ניתן ללמוד שהתשובה לקונפליקט הזה היא לא הכרעה לקוטב האחד, אלא דווקא קיומו של דיאלוג מתמיד בין הקטבים. בכל מצב, חכמתו של האדם מחייבת אותו לחוש איזה מן הכלים ישמש אותו ואיזה מהם יושם בראש. ולואי ונתמלא בכל צעדינו: "רוח אלוקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה".
(ויקהל תשעו)