פרשת בא מסיימת את תקופת עשרת המכות. כשנה אינטנסיבית שבה משה רבנו מנהל תהליך פוליטי מדיני מול פרעה. תקופה מאתגרת למנהיגות משה. מו"מ ומפגשי פסגה עם פרעה לפני כל מכה. בתום עשרת המכות נכנע פרעה ללחץ ומסכים להוציא את עם ישראל ממצרים. או אז מתחיל פרק חדש ובעל אופי שונה במנהיגותו של משה. הנהגה לאומית של ישראל בתהליך התגבשותו כעם בני חורין.
בפרשה בא לידי ביטוי צד נוסף במנהיגות משה רבנו – מנהיגותו התורנית. לראשונה מצווה משה את עם ישראל מספר מצוות: קידוש החודש, קרבן פסח, מצות ומרורים, איסור חמץ, בכור ופדיונו, ומצות תפילין.
אין צד באחד במנהיגות משה בא על חשבון השני או מוריד מערכו. יכולת המנהיגות התורנית אינה מקטינה את היכולת של משה רבנו לעסוק בהנהגה לאומית. ולהיפך, יכולתו במנהיגות הלאומית אינה מקטינה את יכולתו לעסוק בהנהגה תורנית. שתי היכולות הללו ילוו אותנו עד סוף ספר דברים.
יש חשיבות בהדגשת נושא זה בעיתוי הנוכחי. בזירה הפוליטית אנו שומעים, מכיוונים שונים, על הבעייתיות שלכאורה קיימת במעורבות רבנים בפוליטיקה. על רבני הציונות הדתית שכביכול בגלל מעורבותם והבעת העמדה 'השתלטנית' שלהם הם גרמו למפץ הפוליטי. כמי שקרוב לעניין אני יכול להעיד שעובדתית הדבר כלל לא נכון. אדרבא עצת הרבנים, בעלי נסיון רב, בכמה עניינים במהלך הקדנציה, שכונסו ע"י הפוליטיקאים, מנעה החלטות שהיו עולות מחיר פוליטי כבד. לעיתים יש רושם שקיימת אובססיה כנגד המעורבות של רבנים בפוליטיקה, המערערת על שיקול הדעת שלהם ועל היכולת שלהם לחוות דעה בנושאים פוליטיים. זו גם מלובה בהסתה ממומנת ביד נדיבה ע"י אשכולות 'הקרן החדשה', המעוניינים לרכך את הדתיות של הציונות הדתית.
בראיון ברדיו לאחר כנס הרבנים שביקש לטכס עצה בעקבות המפץ הפוליטי, נשאלתי על הצעה שהועלתה למקם אישיות רבנית מפורסמת עתירת זכויות, חתן פרס ישראל, כמנהיג המפלגה, כדי לחלץ אותה מהמערבולת שנוצרה. נשאלתי: 'האם זה רעיון טוב שרב יעמוד בראש המפלגה?'.
ובכן, מי לנו רב כמשה רבנו שהיה גם מנהיג של עם ישראל. האם רבנותו פגמה את יכולת מנהיגותו וטיפולו בצרכים של עם ישראל במדבר?! התנועה הדתית לאומית 'המזרחי' עצמה הוקמה בשנת תרס"ב – 1902 ע"י הרב ריינס ובהקמת המדינה היא יוצגה בכנסת ובממשלה ע"י הרב מימון.
לשאלת המראיינים עניתי שהתפיסה שרבנים הם אנשים המנותקים מעולם העשייה ועוסקים בעולם הלכתי מצומצם של 'כף וקדירה' היא תפיסה מיושנת השייכת למזרח אירופה שלפני השואה. רבני הציונות הדתית ככלל הם אנשים אינטליגנטים בעלי השכלה כללית רחבה, כולם שרתו בצה"ל, חלקם כמפקדים וקצינים, ואפילו ברמות בכירות. מדוע העובדה שהם רבנים אמורה לגרוע מיכולתם לשמש בתפקיד פוליטי?! רבנותם אינה מהווה יתרון ולא אמורה להיות גורם מפריע. רבנים הם אנשי ציבור, משרתי ציבור, גם של ציבור לא דתי, מייצגים את הציבור בתחומים שונים, רובם לא פוליטיים. הם קרובים לרחשי הלב של הציבור. הראיה- בכל מערכת בחירות פונים מועמדים אליהם כדי שישפיעו על הציבור לבחור בהם. מדוע זה ברור שאנשי אקדמיה – דוקטורים ופרופסורים יכולים להיות בפוליטיקה ורבנים לא?!
הגיע הזמן להשתחרר מהאובססייה.
(בא תשעט)
למה פרופסור כן ורב לא?
השארת תגובה