ד"ר פנינה נויבירטהגמרא במסכת תענית מגוללת דיאלוג מרתק בין רבי יהושע בן חנניה לבין בת הקיסר. חכמתו של רבי יהושע, התנא החשוב, היתה לשם דבר. עם זאת, רבי יהושע לא היה יפה. משכך שואלתו בת הקיסר (תענית ז.): "אי חכמה מפוארה בכלי מכוער?" (מדוע שוכנת חכמה מפוארת כשלך בכלי כה מכוער?)
בתגובה ממליץ רבי יהושע להחליף את כדי החרס בהם שמור יין הקיסר בכדי זהב וכסף בנימוק: "דחשביתו רמו במאני דהבא וכספא" (אתם החשובים – ראוי כי תשימו היין בכדי זהב וכסף). בת הקיסר משתכנעת ומשכנעת את אביה להעביר היין לכדים היקרים, וכתוצאה מכך מחמיץ היין. משכך מברר הקיסר ומגלה כי רבי יהושע הוא שהמליץ על העברת היין. פונה הקיסר לרבי יהושע בתמיהה, ותשובתו של רבי יהושע הינה: "כי היכי דאמרה לי אמרי לה" (כמו שאמרה לי בת הקיסר כן אמרתי לה). בהמשך נשאל רבי יהושע : והרי יש אנשים יפים שהם למדנים? תשובתו של רבי יהושע חד משמעית – "אי הוו סני טפי הוו גמירי" (לו היו מכוערים היו יודעים יותר). מה פשר קביעתו זו של רבי יהושע, האמנם היופי עומד לרועץ בפני הלמדן?
מדרש זה מזכיר אירוע נוסף שהתרחש ככל הנראה שנים ספורות קודם לאירוע שתואר לעיל, והוא מפגשו הטרגי של רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, אחד מעשרת הרוגי מלכות, עם בת הקיסר. בניגוד לרבי יהושע, רבי ישמעאל היה יפה תואר, ובת הקיסר חמדה את יופיו וביקשה להחיותו (אוצר המדרשים אייזנשטיין, תל"ט): "נשקפה בתו של הקיסר בעד החלון וראתה יפיו של ר' ישמעאל כהן גדול ונכמרו רחמיה עליו … שלחה לו (לקיסר) אבקש ממך להחיות את נפשו". מאחר שהקיסר אינו חס על רבי ישמעאל בן אלישע, מבקשת בת הקיסר: " אבקשך א"כ שתצוה להפשיט את עור פניו כדי להסתכל בו במקום מראה". תביעת בת הקיסר מחרידה. היא רוצה להפשיט את עור פניו להנצחת יופיו. דרישה אכזרית זו חושפת טפח מתפיסת עולמה של בת הקיסר: התוכן אינו מעניין. הקליפה החיצונית – היא החשובה. תפיסה זו משתקפת אף מהתנהלות הקיסר ובתו במדרש דלעיל. היין מועבר לכדי זהב וכסף ללא כל ביקורת ומחשבה, הקיסר אפילו אינו שואל מי המליץ לעשות כן, עד שמחמיץ היין. הכלי היפה הוא העיקר.
רבי ישמעאל מת מוות אכזרי בשל יופיו, ועל כך קובלים עולמות עליונים (שם): "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה … זו תורה וזו שכרה? אמר להם הניחו לו שתעמוד זכותו לדורות שלאחריו". רבי ישמעאל בן אלישע נרצח בחסות בת הקיסר, אך זכותו תעמוד לדורות שלאחריו.
ואכן רבי ישמעאל העמיד אחריו דור המשך. נכדו, נושא שמו, רבי ישמעאל בן אלישע, אשר היה תלמיד חכם עצום ויפה תואר כסבו, ניצל מהשבי הרומי ונהיה אחד מגדולי דורו. באורח פלאי, גואלו היה רבי יהושע בן חנניה, בו פתחנו (גיטין נ"ח.): "תנו רבנן: מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהטילך לכרך גדול שברומי, אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר: מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים? (ישעיהו מב) ענה אותו תינוק ואמר: הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו. אמר: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו … ומנו? רבי ישמעאל בן אלישע". רבי יהושע בן חנניה אינו מושפע רק מיופיו של רבי ישמעאל בן אלישע. הוא נושא ונותן עם הנער, מתרשם מעומקו, ורק אז מוכן לשלם ממון הרבה עבור גאולתו (בניגוד לכלל ההלכתי הידוע).
מהקשר העמוק בין רבי יהושע לבין רבי ישמעאל בן אלישע אנו למדים, כי רבי יהושע אינו בז ליופי, כי אם לבת הקיסר. התעסקותה האובססיבית של בת הקיסר בחיצוניות על חשבון התוכן הביאה להרס ויגון, לרצח אכזרי של חפים מפשע. רבי יהושע קובל על התנהלות זו, הוא מוחה על מותו של רבי ישמעאל. בעולם בו אנשים נמדדים אך ורק לפי חזותם, אומר רבי יהושע, מוטב לי להיות מכוער.
בד בבד, לוחם רבי יהושע לוחם לקיים את דור ההמשך לרבי ישמעאל בן אלישע אשר מת על קידוש ה'. להנציח את סגולתו – יופי פיזי המגלה יופי פנימי. בזכות רבי יהושע ימשיכו להנהיג את עם ישראל אנשים יפים – אשר תוכם כחיצוניותם.
(וארא תשעא)
