הרב אופיר סעדון, עו"ד
אמר ליה רב חסדא לרב חמא: לא הוית גבן באורתא דאיבעיא לן מילי מעלייתא. אמר ליה הדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או אין צריך? היכי דמי, אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר – זה לא נהנה וזה לא חסר. אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר – זה נהנה וזה חסר. לא צריכא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר – מאי מצי אמר ליה מאי חסרתיך, או דילמא מצי אמר הא איתהנית. (ב"ק כ.)
רב חסדא מעיד על סוגייתנו שהיא עוסקת בדברים חשובים ונשגבים. כך מצר הוא בפני רב חמא על חסרונו ונשמע מדבריו כי אלמלא השלים לו את הדיון שהחמיץ לא יכול היה רב חמא להשלימו ממקום אחר. והואיל ואין דרכם של חז"ל בתיאור המתרחש בבית המדרש, מעבר לדיון התלמודי, יכולים אנו להסיק כי הקדמה זו מהווה רמז מטרים לאופייה של הסוגיה.
הצלע הרביעית
על מנת להיטיב להבין את סוגייתנו נפתח דווקא במה שאין בה. הגמרא דנה בשלוש מתוך ארבע האפשרויות הקיימות אודות שימוש האחד בממון חברו ואין היא דנה באפשרות הרביעית: זה לא נהנה וזה חסר. את החסר השלימו רבותינו הראשונים:
תוס' – זה אין נהנה וזה חסר הוא. אפילו בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הווא מצי למימר דפטור כיוון שלא נהנה אף על פי שגרם הפסד לחברו, דאפילו גרשו חברו מביתו ונעל דלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא. (על אתר)
רי"ף – ודווקא בחצר דלא קיימא לאגרא ואף על גב דההוא גברא עביד למיגר מאי טעמא זה נהנה וזה לא חסר הוא, אבל בחצר דקיימא לאגרא צריך להעלות לו שכר ואף על גב דלא עביד למיגר דהא חסריה ממונא. (ט. מדפי הרי"ף)
נימוקם השונה של התוס' והרי"ף ילמדנו, מעבר לדין הספציפי בו נחלקו, עיקר חשוב בשיטתם. לדעת התוס' זה לא נהנה וזה חסר פטור מלשלם כיוון שלא נהנה. בעליל ניכר כי לדעת התוס' גורם החיוב הינו ההנאה ובהעדרה אין מקום לחיוב. מנימוקו של הרי"ף, לעומת זאת, עולה כי הוא סבור כי החיסרון הינו מוקד החיוב (דהא חסריה ממונא). ההנאה אינה מעלה ואינה מורידה ורק החיסרון הוא המחייב.
לאור האמור לעיל נדון בסוגיית זה נהנה וזה לא חסר. לדעת הרי"ף פשוטה היא מסקנת הסוגיה עד מאד. זה נהנה וזה לא חסר פטור הואיל והנאה לחוד אינה מחייבת. ואולם לדעת התוס' נתקשה מדוע נפטר הנהנה מלשלם והרי נהנה? תשובת הדבר אמורה בדברי המורדכי בסוגייתנו משמו של הראבי"ה. אמנם מעיקר הדין אכן ראוי היה שישלם אך חכמים כופים על מידת סדום. דהיינו, הואיל ובעל החצר לא הפסיד דבר מה לו לבקש דמי הנאתו של חברו.
אוכל חסרונו של חברו
הרא"ש (פרק שני סימן ו') הקשה על דברי הרי"ף מדוע משלם מי שלא נהנה על חסרונו של חברו אחר שחיסרון זה אינו אלא גרמא בעלמא. והלא כולי עלמא לא פליגי שהמבטל כיסו של חברו פטור מלשלם ומאי שנא מבטל כיסו של חברו ממבטל חצרו?
תירוצו של הרא"ש לדברי הרי"ף אף הוא סתום ואינו מובן. לדעת הרא"ש שונה דין הדר בחצר חברו מדין המבטל כיסו של חברו הואיל והדר בחצר חברו אוכל חסרונו של חברו. ואולם ידי קושי לא יצאנו שהרי על האכילה עצמה אינו חייב ומאי נפקא מינא אם אוכל חסרונו אם לאו?
החזו"א, בחידושיו, מבאר דברי הרא"ש ואומר כי המבטל כיסו של חברו פטור הואיל ומנע הצמחת הפירות מן הכיס ועל מניעת רווח פטור המונע מלשלם. ואולם מקום בו דר אדם בחצרו של חברו, אף אם יכול הוא ליהנות מדירה אחרת בחינם, הרי שלא מנע את הצמחת הפירות. הפירות צמחו ועל כן אינו יכול ליהנות מן הפטור שניתן למבטל כיסו של חברו. אכילת חסרונו של חברו פירושה, לדעת החזו"א, הצמחת הפירות ועל כן גם יצירת החיוב.
נקודת המחלוקת בין הרי"ף לתוס' והמכנה המשותף
התוס' סבור כי מעיקר הדין יש לשלם על כל הנאה. במקום בו זה נהנה וזה לא חסר פטור הנהנה מלשלם בפועל אף שבאופן עקרוני נוצר חיוב הואיל, ולדעת הראבי"ה, אנו כופים את בעל החצר לוותר על התשלום הואיל ומידת סדום היא לדרוש תשלום שכזה. מאידך, במקום בו בעל החצר חסר כבר אין זו מידת סדום ויכול בעל החצר לתבוע מן הדר בחצרו דמי הנאתו.
הרי"ף, על פי הסברו של הרא"ש אליבא דהחזו"א, סבור כי החיוב הינו על החיסרון בלבד. הנאה לחוד אינה מחייבת ורק החיסרון יוצר את החיוב. על כן חייב הדר לשלם כל שדר בחצר, העומדת לשכר, הואיל והפסיד את חברו, ואין זה משנה אם נהנה אם לאו.
הרי"ף והתוס' אמנם נחלקו מהו יסוד החיוב, האם ההנאה או החיסרון, אך מכנה משותף להם. הן לדעת הרי"ף והן לדעת התוס' סוגייתנו איננה מחדשת סוג חדש של חיוב אלא מהווה מעין הרחבה לחיובים המוכרים לנו מסוגיות אחרות:
החיוב על ההנאה, לדעת התוס', הינו מעין הרחבה לדיני החוזים. אמנם בדיני החוזים נדרשת התחייבות מפורשת והדר בחצר חברו הרי לא התחייב לדבר, אך אנו אומדים דעתו של הדר ומניחים כי היה מוכן לשלם אילו היו מתנים עימו שישלם טרם דר בחצר.
החיוב על החיסרון, לדעת הרי"ף, הינו מעין הרחבה של דיני הנזיקין. אמנם בדיני הנזיקין מקובלים אנו שהמזיק בגרמא פטור אך הואיל והדר בחצר חברו אכל חסרונו של חברו חייב הוא לשלם.
כללו של דבר סוגיית זה נהנה וזה לא חסר, הן לדעת הריף והן לדעת התוס', איננה מלמדת אותנו עקרון חדש בדיני ממונות אלא מרחיבה את העקרונות הקיימים. ואף שהרחבה זו חשובה ויסודית היא דומה שהקדמת הסוגיה, כאמור לעיל, רומזת על עקרון חדש שנלמד מסוגייתנו.
חיוב מן הצדק
על מנת ללמוד את הסוגיה באופן שייתן לה נופך ייחודי נפתח בשאלה מהו היחס בין ההנאה לחיסרון. לעיל למדנו כי, לדעת התוס', ההנאה מחייבת אך נדרש החיסרון כתנאי לתשלום. לדעת הרי"ף החיסרון עצמו מחייב ואף שאין הנאה לצידו. ניתן להציע אפשרות שלישית לפיה ההנאה והחיסרון אינם מחייבים, כשהם עומדים בפני עצמם, אך שילובם יחד יוצר חיוב. הנאה לחוד אינה מחייבת הואיל והנהנה לא התחייב לשלם ועל החיסרון אינו משלם הואיל והוא גרמא בעלמא. ואולם כאשר נהנה אדם במקום בו חברו חסר חייב הוא לשלם.
השאלה הנשאלת הינה, כמובן, כיצד אפס ועוד אפס מגיעים לאחד? ובלשון אחרת, כיצד השלם גדול מחלקיו? תשובת שאלה זו עולה מגישתו המיוחדת של רבי יוסי הבאה לידי ביטוי בדיני השומרים:
השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר, ומתה כדרכה – ישבע השוכר שמתה כדרכה, והשואל ישלם לשוכר. אמר רבי יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו? אלא תחזור הפרה לבעלים. (ב"מ פ"ג מ"ב)
מקובלים אנו בדיני השומרים כי השואל חייב באונסים הואיל וכל הנאה שלו ואילו השוכר פטור באונסים לפי שהוא משלם על שכירותו. משנתנו עוסקת באדם ששכר פרה מחברו וחזר והשאילה לאחר. במעשיו אלו יצר הוא שתי מערכות יחסים שדיניהן שונים: האחת בינו לבין המשכיר, בה אנוס פטור מלשלם, והשניה בינו לבין השואל, בה אנוס חייב לשלם.
שוני זה בדינו של האנוס הביא את המשנה להסתפק מה יהא הדין במצב בו ארע אונס אצל השואל מן השוכר. שהרי השואל חייב לשלם על אונסו ואילו השוכר פטור מלשלם במקרה של אונס. לפיכך וודאי הוא כי השואל נדרש לשלם לשוכר ויש לבחון האם השוכר צריך להעביר תשלום זה לידי המשכיר או שהוא רשאי להותירו בידיו.
תנא קמא סבור כי השוכר המשאיל זכאי להותיר את דמי הפרה בידיו ולבעלים המשכיר אין כל טענה כנגדו הואיל ושוכר פטור באונסים. לדעתו של תנא קמא יש לבחון את כל אחת ממערכות היחסים בנפרד וכך יוצא השוכר וידו על העליונה.
רבי יוסי אינו חולק על דיני השומרים ואף על פי כן חולק הוא על דברי תנא קמא. אמנם המשכיר אינו זכאי לדמי הפרה שהרי השוכר פטור באונסים והשוכר שהשאיל זכאי לדמיה, שהרי השואל חייב באונסים. ואולם אף שהדין כן הוא ביחס לכל אחת ממערכות היחסים הרי שהתמונה הכוללת יוצאת מעוותת ואנו מקובלים כי משפטי ה' אמת צדקו יחדיו (תהילים י"ט, י'). לא ייתכן שהשוכר ייהנה מן ההפסד של המשכיר ועל כן חייב הוא לשלם לו את הפסדו. הפטור מלשלם באונסים ניתן לשואל אך במקום בו הנזק מבחינתו הוא מוחלט. במקום בו מפוצה הוא על החיסרון שנגרם לו עליו להעביר את דמיו לידי הבעלים. ובלשון המשנה: כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו?
באופן דומה נציע כי גם בסוגייתנו מצווה התורה (חכמים?) שישלם הנהנה במקום בו הנאה זו נובעת מחסרונו של חברו. אמנם אין יסוד משפטי מוגדר לחיוב אך התורה קבעה, על פי עקרונות הצדק והיושר, כי על האדם שנהנה לשלם במקום שאכל את חסרונו של חברו. השילוב בין שני הרכיבים יוצר חיוב מן הצדק אשר אינו קיים בכל אחד מן הרכיבים בנפרד.
אופיו של החיוב מן הצדק
התורה שבעל פה, שניתנה למשה בסיני, נועדה להגשים את האידיאה האלוהית אל תוך עולם המעשה. ליתן תוכן מעשי לרעיונות הנשגבים. הואיל ועבודת האל אינה רוחנית גרידא אלא גם, ובעיקר, עבודה מעשית הרי שנחוצה מערכת של כללים מעשיים ליישום העקרונות האלוהיים. ההלכה כולה הינה מעשה של כימות האידיאות אל תוך נוסחאות פשוטות. נוסחאות המחברות בין הנשגב והמורם ליום יומי והפשוט . הליך זה של הלבשת האידיאות בלבושן האנושי לעיתים גלוי הוא ולעיתים נסתר מעין. עיתים יכול הלומד להתוודע אל האידיאה האלוהית ולעיתים חבויה היא האידיאה בין מלבושיה הרבים ואין הלומד עומד על טיבה ומהותה אלא על לבושה בלבד.
השתת חיוב מן הצדק הינה דוגמא מובהקת להגשמה ישירה של אידיאה מופשטת בעולם החומר. הדר בחצר חברו וגורם לו לחיסרון חייב לשלם מכוח אידיאת הצדק בלבד. בלא כל לבושי משנה חייב הדר לשלם מכוח החובה הבסיסית לנהוג בצדק. ואולם דווקא משום שזהו חיוב מן הצדק יש לנהוג בו משנה זהירות הואיל וצדק הינו מושג הסובל הגדרות רבות ופרשנויות רבות עוד יותר. הצדק של התובע אינו הצדק של הנתבע ועיתים לשופט אף הוא צדק יש לו משלו. הדיין חייב שיהיו מותניו חגורים אזור צדק אך עליו לשפוט על פי דין. עקרונות הצדק יכול שיהיו מטים לטובת האחד ויכול שיהיו מטים לטובת האחר. הדין, לעומת זאת, מוכרח שיהיה יציב וקבוע. על כן שומה עלינו לבחון מהו אופיו ומהם גדריו של החיוב שהושת על האוכל חסרונו של חברו.
כזכור, נחלקו התוס' והרי"ף בסיבת החיוב, האם היא הנאת הדר או חיסרון בעל החצר. אף אנו נדון בהנאה ובחיסרון אך בשונה מן הרי"ף והתוס' אשר דנו בסיבת החיוב נדון אנו באופי החיוב. האם תיקנה תורה שישלם הדר בחצר חברו את שווי הנאתו שלו או בהתאם לחסרונו של בעל החצר? היינו האם דיין המשית חיוב מן הצדק על הדר בחצר חברו נדרש לחייבו על פי גובה הנאתו מדירתו בחצר או על פי החיסרון שנגרם לבעל החצר מדירה זו.
ודוק, הן ההנאה והן החיסרון נמדדים באופן אובייקטיבי ולא באופן סובייקטיבי. כלומר, ההנאה והחיסרון נבחנים על פי שוויים הכלכלי ולא על פי תחושותיהם של המעורבים. הדר יכול שתערב עליו שנתו בחצר חברו אך תועלת כלכלית אין לו הואיל ויכול היה לדור בחצר אחרת. בעל החצר יכול שהתרגז מאד בשומעו כי דר הלה בחצרו אך חיסרון כלכלי לא נגרם לו הואיל ואין החצר עומדת להשכרה. מכל מקום נפקא מינא גדולה לשאלת בסיס החיוב אם על ההנאה או על החיסרון הואיל ובמקומות רבים שונה ערכה הכלכלי של ההנאה משוויו הכלכלי של החיסרון. עיתים גבוה ערך ההנאה ועיתים גבוה שווי החיסרון. ועל הדיין לדון דין אחד לכולם, אם ישלמו על פי ההנאה או שישלמו על פי החיסרון.
ודומה בעיננו שספק זה הינו ספקה של הגמרא בדין זה נהנה וזה לא חסר והוא גם היסוד למחלוקת הרי"ף והתוס'. שהרי בשני אלו, אוכל האחד משל חברו. אמנם בזה נהנה וזה לא חסר אין חיסרון כלכלי לבעל החצר אך פוטנציאל כלכלי יש ויש. בעל החצר אף שאינו נוהג להשכיר חצרו יכול הוא להשכירה ומכאן שהדר בחצרו הפיק תועלת מאחד ממשאביו. באופן דומה, בזה לא נהנה וזה חסר, חסרה תועלת כלכלית אך בפועל דר הלה בחצרו וכילה את משאבו של רעהו. מכל מקום בשני אלו ראוי, לכאורה, לחייב מן הצדק שהרי נהנה האדם מרכושו של חברו והשאלה היא מהו גובה החיוב.
אם אנו אומרים כי החיוב הינו על פי החיסרון שנגרם לבעל הבית הרי שיש לאמוד את החיוב על פי החיסרון שנגרם. אשר על כן הנהנה במקום שחברו לא חסר חייב לשלם, באופן עקרוני, אך גובה החיוב הינו אפס הואיל ולא נגרם כל חיסרון כלכלי. מאידך, מי שגרם חיסרון לחברו אף שלא נהנה חייב לשלם לו את גובה החיסרון.
ואולם אם אנו אומרים כי החיוב הינו על פי ההנאה שהפיק הדר ממגוריו בחצר חברו הרי שאת ערך הנאתו עליו לשלם ולא את החיסרון. כך במקום בו יכול היה לדור בחצר אחרת הרי שהנאתו הפיזית אינה בעלת ערך כלכלי ועל כן אף שחייב הוא לשלם, באופן עקרוני, גובה התשלום הינו אפס. מאידך, הנהנה במקום שחברו אינו חסר חייב לשלם הואיל ועל ההנאה הוא משלם והרי נהנה. ואולם הואיל ובעקרונות של צדק אנו עוסקים הרי שבמקום בו חיוב הנהנה יפגע בחוש הצדק נסייג את החיוב ונגבילו. והואיל ומידת סדום היא לחייב את הדר במקום שבעל החצר לא נחסר דבר הרי שאנו פוטרים אותו מלשלם.
(ויקה"פ תשע)
זה (לא) נהנה וזה (לא) חסר
השארת תגובה