שפת החסד ושפת הצדק

"ודל לא תהדר בריבו"; "לא תטה משפט אבינך בריבו" –
במקומות רבים בתורה חותרת התורה לדין צדק. היא מלמדת מיהם הדיינים הראויים, ואף קובעת כי אם חס ושלום ממנים דיינים שאינם ראויים – אנו עלולים לאבד את זכותנו לגור בארץ (תחילת פרשת שופטים); היא אוסרת על הדיין לקחת בצע, ובכך היא מונעת אפשרות כי העשיר ינצל את הכוח שבידו כדי להשפיע על מהלך המשפט ועל הדין הסופי לטובתו; היא אוסרת בפרשת השבוע שלנו על הדיין להיות מושפע מלחץ חברתי – "לא תהיה אחרי רבים לרעות, ולא תענה על ריב לנוטת אחרי רבים להטות". המעיין היטב בפסוק זה יבחין כי על אף שהוא מצוטט בדרך כלל כפסוק המלמד את חובת ההליכה אחר הרוב – על פי פשוטו הוא אומר בדיוק את ההפך המוחלט, והוא אוסר על הדיין לנטות אחרי הרבים, והדיין מחויב לפסוק את פסק האמת כפי שנראה לו; התורה גם אוסרת קבלת עדים רשעים, ולפי פשוטה היא מצווה גם על העדים הכשרים שלא להצטרף לעדים פסולים: "לא תשא שמע שוא, אל תשת ידך עם רשע להית עד חמס": אלה רק חלק מהדרכים בהן נוקטת התורה כדי שהדין יהיה דין צדק.
היבט מיוחד אותו מדגישה התורה, ונראה כי ממנו ניתן ללמוד עוד ועוד על החתירה לצדק, הוא האזהרות המוטלות על הדיין דווקא כאשר הוא יושב בדינו של אנשים מוחלשים. שתי סכנות אורבות לדיין בדין זה. הראשונה היא הפעלת הרחמים. כלל ידוע הוא בהלכה כי אין מרחמין בדין. הדיין עלול לרחם על הדל והאביון כחלק מתהליך דיני, אולם זה מעשה שאינו ראוי כלל ועיקר. המוסר עליו מצווה התורה אינו מוסר החלשים ואינו מוסר החזקים, אלא מוסר הצודקים, ואם הצודק בדין הוא העשיר – התורה מחייבת לפסוק לטובת העשיר. זהו אחד ההבדלים המשמעותיים בין תורת ישראל ובין הנצרות. מובן שביד הדיין לפצות לאחר מכן את היוצא חייב בדין אם דל הוא, הוא יכול לתת לו מתן בסתר, והגמרא אף מספרת כי דוד המלך נהג כך. אולם בשעה שיושבים בדין "ודל לא תהדר בריבו". מובן מאליו כי התורה מזהירה גם לכיוון ההפוך, ואומרת כי אסור לנו לפסוק נגד הדל והאביון בשעה שהוא צודק, ולנצל את העובדה שהוא חלש: "לא תטה משפט אביונך בריבו".
דווקא מיחסה של התורה אל הדל אנו למדים את העיקרון שצריך להנחות את הדיין בשעה שהוא עוסק בדין – הצדק. אין מדובר בדיין בלבד אלא בכל אחד מאתנו. יש שפה של צדק ויש שפה של חסד. כאשר עושים חסד מובן מאליו כי החסד נעשה עם מי שזקוק לו, ובאופן מיוחד נותנים דווקא למי שזקוק יותר. אולם בשעה שאנו נדרשים לעסוק בצדק, ואנו צריכים להכריע במי לתמוך ולמי להתנגד – אנו חייבים להתייצב באופן חד משמעי לצד הצודק. זהו עיקרון שצריך להנחות אותנו גם במאבקים ציבוריים, גם בחקיקת חוקים, גם ביחסים שבין אדם לחבירו וכדו'. חשוב להדגיש כי גם שפת החסד והרחמים היא חלק בלתי נפרד מתורת ישראל, וצריך להיזהר מלדבר בשפת הצדק כאשר נדרשת דווקא שפת החסד. בני זוג, לדוגמה, אינם מדברים ביניהם בשפה של צדק, ואם הם מתדרדרים לכך הם בבעיה קשה, וצריכים ללמוד דווקא את שפת החסד. אולם כאשר צריך כושר שיפוטי על כולם לזכור את העיקרון היסודי של התייצבות באופן חד משמעי לימין הצודק.
(משפטים תשעא)