אנו עומדים בסיומה של שנה של מלחמת התשה מול וירוס הקורונה. משך הזמן הארוך בצל המגפה השפיע באופן משמעותי על תחומים רבים במדינה, הטלות מגבלות, סגרים ועוצרים, על החברה, הכלכלה, החינוך, הספורט, איכות הסביבה, המוזיקה והאמנות.
במרבית השנים פרשיות "ויקהל –פקודי" נקראות יחד. פרשיות אלה הן הביצוע למעשה של הקמת המשכן. במבט ראשון נראית פרשת 'ויקהל' כחזרה על פרשת 'תרומה', "התוכנית המפורטת של הבניין וכליו" מפרשיות 'תרומה' ו'תצווה', כעת עוברות להקמה המעשית. בין פרשיות הקיום לפרשיות הציווי נמצאת פרשת "כי תשא", בה מופיע המשבר הנורא של מעשה העגל.
מהי הזיקה בין המשכן לעגל? לשם כך יש להבין מדוע עשו את העגל כשבושש משה לבוא, האם כתחליף להנהגתו של משה?! האם כתחליף לאלוקים? רבי יהודה הלוי טוען כי לא ביקשו אלא תחליף ל'לוחות הברית', וזו עבירה האסורה על פי התורה, איסור עשיית תמונה (מאמר א' צ"ג-צ"ז). 'הכוזרי', הוא חיבורו המונומנטלי של ריה"ל, שנכתב בשפה הערבית בראשית ימי הביניים, עשור לפני מסע הצלב השני, והוא מבוסס על חלום. בפתיחת הספר מובא חלום של מלך כוזר, בו הוא רואה מלאך המודיע לו, "כוונתך רצויה, אך מעשיך אינם רצויים". חלום זה חוזר אליו מספר פעמים. מכיוון שהמלך מקיים את דת הכוזרים בשלמותה, הוא מבין שיצטרך לחפש את המעשה הרצוי במקומות אחרים, לפיכך חטא העגל מתפרש אצל ריה"ל מי שפועלים בניגוד למעשה הנכון על אף כוונתם הרצויה, לא די בכוונה רצויה, צריך גם מעשה רצוי.
מיד בפתיחת הפרשה משה אוסף את העם ונותן את האות לפתיחת גיוס ההמונים "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-צִוָּה ד' לֵאמֹר. קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה, ד', כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ד'" (שמות ל”ה ד'-ה'). זוהי החזרה על הציווי "ויקחו לי תרומה" (שם כ"ה, א'-ב'). פרץ ההתנדבות עצום. המוטיבציה גבוהה אבל מול כתב הכמויות המקורי ויעד הגיוס – המכסה הושלמה. ואז, "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ד' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ" (שם ל"ו ה'), על כן משה מבקש להפסיק לתרום, "וַיְצַו משֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא…" (שם, ו'). כלום יש בעיה בעובדה שתורמים יותר מדי?! מתברר שכן, לא פחותה הייתה הנכונות לתרום למעשה העגל. אותה התלהבות דתית ונכונות אין קץ לתרום את כל אשר להם מתבטאת בעבודת המשכן כבמעשה העגל. במאבק היום יומי על הבחירה בטוב ועל המאבק ברע, על הדבקות בא-ל ועל המלחמה בעבודה הזרה. כאן ייקבע יום-יום האם נחולל אל מול עגל הזהב או נבנה בהתמדה ובזהירות משכן-א-לוקים בקרבנו. ובענייני דיומא; מצד אחד יצאה מדינת ישראל למבצע חיסונים חסר תקדים, מצד שני, במקביל התחיל מצעד המוטציות והווריאנטים של וירוס הקורונה. מהבריטית דרך הדרום אפריקאית ועד הברזילאית, ונראה שעדיין לא נאמרה המילה האחרונה.
המגבלות שהמקרא תוחם במשכן רבות. מגבלת הכוונה- בניו של אהרן, נדב ואביהו, ישלמו על הפרתה. מגבלת המקום – איסור הקרבה מחוץ למשכן "כי אם אל המקום אשר יבחר ד'". מגבלת הציות- כוהנים ולווים, "והזר הקרב יומת". מגבלת הכמות- הגבלת הנדיבות. מגבלות הביצוע – מידות וחומרים. מגבלת הזמן – בסיום מלאכת המשכן נאמר "ותכל כל עבדת משכן אוהל מועד" (שם, ל"ט, ל"ב). המילה "ותכל", ייחודית. בעל הטורים עומד על כך ומקשר בין הפסוק המסיים את מלאכת המשכן לפסוק המסיים את מלאכת הבריאה כולה. "ויכולו השמים והארץ". אף שהקמת המשכן היא מלאכת קודש והיינו מצפים שבני ישראל יירתמו אליה "מסביב לשעון", ללא הרף, עד השלמתה, בכל זאת התורה מצווה להפסיק את מלאכת הבנייה במהלך השבת. הגמרא מבקשת מקור לכך ש"הוצאה", כלומר מלאכת הוצאה מרשות לרשות האסורה בשבת, מפורשת בכתוב. היא מביאה ראיה מדברי ר' יוחנן הרואה בהוראתו של משה להימנע מתרומות ונדבות את החובה לשבות, שלא להעביר את התרומות מרשותם, הנחשבת 'רשות היחיד', למחנה לוויה שנחשב 'רשות הרבים', "…וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא", ישראל נכלאו מלעשות למלאכת הקדש, ולא הוציאו תרומות מרשות היחיד (ביתם) לרשות הרבים (מחנה לויה, בו חנה משה). הגם שנכלאו ישראל מלהביא תרומתם משום שהושלמה המלאכה, בכל זאת ניתן ללמוד מכאן על איסור הוצאה מרשות לרשות בשבת, וזאת משום שעניין השביתה בשבת וכליאת העם מהביא תרומתם, עניינם אחד.
בששת ימי המעשה מצטווים ישראל לפעול וליצור, וביום השבת מצווים לשבות מעשייה. פרופ' ידידה שטרן מסכם את מלאכת המשכן וכותב "עולה מסר ברור, אם המשכן הוא מקום ההנבטה של החוויה הדתית היהודית ושל מיסוד הדת, הרי שהפרדיגמה המכוננת שלהן היא האיזון בין צייתנות לבין אקטיביות, בין הספונטאני לבין המתוכנן והמודרך, בין ה"אני" שואף הביטוי, לבין החוץ, הא-לוקי, המגביל אותו, בין האסתטי לבין האתי, בין הגשמי לבין הרוחני. המשכן, מבנה פריק קטנטן שאורכו עשרים קרשים שרוחב כל אחד מהם אמה וחצי, מכיל את סוד האיזון בין האדם לבין הא-ל, שלאורו מתעצב ומתכוונן הקיום היהודי לדורותיו".
(ויקהל-פקודי תשפ"א)