לספור זה דבר טוב?

"כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל', י"ב)

באחד ממאמריו מתחבט הרב משה ליכטנשטיין לגבי מניין העם – האם פעולת הספירה היא חיובית או שלילית? מחד גיסא, מובאים שם דברי רש"י בפרשה: "ולא יהיה בהם נֶגֶף – שהמניין, שולט בו עין הרע והדֶבֶר בא עליהם…" ומאידך גיסא, מצוינים דברי הרמב"ן (במדבר א', ב) המתייחס לפקידת/ספירת העם באופן חיובי, בבטאה זיכרון, השגחה ופיקדון. בסיכומם של דברים מציע הרב סינתזה של שתי התפיסות: "הנֶגֶף מגיע כאשר מתייחסים לאדם כחלק מסטטיסטיקה, ולכן במנִייה יש סיכון כבד. מאידך גיסא, מנִייה זו (באמצעוּת מתן מחצית השקל) היא גם מצע מיוחד למפגש אישי עם כל אחד" (מתוך: בית המדרש הווירטואלי, ישיבת הר עציון).

זה כשנה, שאנו נתונים תחת נֶגֶף הקורונה. נגף עיוור שאינו מבחין בין קורבנותיו. ספירת החולים, הנפטרים, המתחסנים והסרבנים – כחרב פיפיות בידינו: מחד גיסא, הנתונים משמשים בסיס להערכה ולתכנון של יעדי פעולה, מאידך גיסא, יש בהם מקצת "אלוהי המסכה": הם ממסכים את חווית הפרט ומהווים אמצעי ו"תחמושת" לשימוש מניפולטיבי, שסופו ריחוּק ושסע חברתי.

מתן מחצית השקל, הנזכר בפרשה, מתואר כחיסון וכופר נפש מפני נזקי הספירה והסטטיסטיקה: "ְונָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם" (פס' י"ב).  חיסון זה, יעילותו בהמרת המבט המכליל, בעמידה אישית של כל אחד ואחד מן הנספרים מול הסופר אותו, כצאן העובר תחת שבט רועהו: "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים…" (רש"י על פס' י"ג), בבחינת: "כבקרת רועה עדרו".

בתרגום הדברים לזמננו בכלל ולמגפת הקורונה בפרט, אבקש לטעון שמתן "מחצית השקל" משמעו חשיפה ומעורבוּת אקטיבית ויזומה של כל אחד מאתנו בממד האישי, הפרטי, של המציאוּת/המגפה. היכרות קרובה עם נפתולי חייו וסבלו של אדם יחיד, מהווה מנוע וּמַדְחֵף רב עוצמה לשינויה של מציאות כואבת ובלתי רצויה.

ישנם רגעים בחיים בהם אנו נִספרים או סופרים אחרים (בעת גיבוש מניין לתפילה, בהתייצבות לאירוע או חלילה במניין אבדות). לו יהיו אלה רגעי "זֶכֶר למחצית השקל" – רגעי שֵם ופּנים, כובד ראש וקרבת ה', רגעים של נוכחוּת אישית וקהילתית ולהט לחיות, לפעול ולתקן.

(כי תשא תשפ"א)