ד"ר פנינה נויבירטהמדרש (תענית כ"א.) מגולל את סיפורו הטרגי של נחום איש גם זו, מגדולי התנאים, רבו של רבי עקיבא, הדן עצמו לייסורים ולמכאוב משום המעשה הבא: "אמרו עליו על נחום איש גם זו שהיה סומא משתי עיניו גידם משתי ידיו קיטע משתי רגליו וכל גופו מלא שחין והיה מוטל בבית רעוע ורגלי מטתו מונחין בספלין של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים". המדרש מפליג בתיאור עצמתו של נחום איש גם זו, אף שהוא שוהה בבית מט לנפול, ותלמידיו מזדעקים לפנותו, ממליץ הוא לתלמידיו לפנות ראשית את כלי הבית ורק אחר כך את מיטתו, שכן כל עוד הוא בבית לא ייפול הבית.
נוכח גדלותו מתפלאים תלמידיו מדוע נגזר עליו גורל כה אכזרי. בתגובה מספר להם נחום איש גם זו את הסיפור הבא: "אמר להם בניי אני גרמתי לעצמי שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי והיה עמי משוי ג' חמורים אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים בא עני אחד ועמד לי בדרך ואמר לי רבי פרנסני אמרתי לו המתן עד שאפרוק מן החמור לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי עיני שלא חסו על עיניך יסומו ידיי שלא חסו על ידיך יתגדמו רגליי שלא חסו על רגליך יתקטעו ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי כל גופי יהא מלא שחין".
תשובתו של נחום איש גם זו תמוהה למדי. כאשר העני פונה בבקשת עזרה נעתר לו נחום איש גם זו מייד. אלא שכל האוכל הטוב מצוי על החמור, ופריקת החמור לוקחת זמן, מדוע נושא נחום איש גם זו באחריות לכך שהעני מת בזמן פריקת החמור?
לשם ביאור מדרש זה ראוי להיזקק למדרש אחר, העומד על הקשר בין עניים ובין חמורים. במדרש זה המובא במסכת נדרים (פ"א.) מזהירים אותנו חכמנו להקפיד על כבודם של בני עניים: "הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה", מקשה שם הגמרא: "מפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן?" במענה לשאלה זו אומר רב אשי: "משום דקרו לאינשי חמרי". לפי רב אשי תלמידי חכמים אינם ראויים לבנים תלמידי חכמים משום נטייתם לקרוא לאנשים פשוטים מן היישוב "חמורים". מה פשר כינוי זה?
מסביר המהר"ל (נתיבות עולם ב', ז'), כי תלמידי חכמים נוטים לראות את האדם הפשוט כחמור – חומרי, ארצי. הם עצמם חשים מורמים מהחומר, למעלה מהוויית העולם: "ומה שאמר רב אשי שקוראים לאנשי חמרי, פי' אפילו אם תאמר שאינם מתגדרים על הצבור כלל ואין להם גאוה, מ"מ שאר הבריות נחשבים אליהם בערך מעלתן כמו שהם חמריים, ודבר זה יוציאם מן מדת הפשיטות … ואין להאריך כי מדה זאת מכשיל בני אדם גדולים וקטנים ושומר נפשו ירחק ממנה".
נחום איש גם זו הוא צדיק גמור בלשון המדרש, הוא חי חיי רוח צרופים, את נכסיו הרוחניים הוא נושא על חמורים – מעל החומר, במנותק מהארציות. האדם העני שבמדרש מסמל איש מהיישוב, החפץ בהחדרת רוח בחייו, הוא פונה אל הרב, המנהיג ומייחל כי זה ישפיע עליו ממטענו הרוחני – רבי פרנסני.
אמנם נחום איש גם זו ניאות מייד לפרנס את העני, ברם כאן מתעוררת בעיה. מטענו של נחום איש גם זו ממוקם על החמור – הוא נמצא ספרה אחת מעל האדם הממוצע, הוא מרומם מעל החומר. נדרש מאמץ רב עד לפריקת המטען והורדתו ארצה, זמן יקר יתבזבז עד שהרב ירד ממגדל השן אל העם, ובינתיים, בעוד מטענו הרוחני של הרב כבול מעל החמור/ חומר, מגשש העני באפילה, הרב אינו נותן מזור לעניו, הרב כלל אינו מבין את המציאות בה הוא חי, עד שהעני מתייאש, עד שמאוחר מידי.
נחום איש גם זו מבכה את חדלונם של אנשי רוח מורמים מעם, שאינם מסוגלים להוריד את מטענם ארצה, שאינם משכילים להנהיג, שנושאים באחריות לאבדנם של העניים.
(תרומה תשעא)
