הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)היחס הראוי לחיצוניות הוא הרבה יותר מורכב מאשר האמירה הפשוטה כי אין משמעות כלל לעולם החיצוני. פרשת השבוע שלנו מלמדת על החשיבות העליונה שיש לחיצוניות בעולמו של המשכן. התיאורים אינם עוסקים במשכן בלבד, אלא גם בבגדי כהונה אותם לובשים הכהנים. בגדים אלה מושקעים מאוד בהיבטים החיצוניים שלהם. יש בהם שני סוגים: בגדי לבן שהם בגדי משרת, ובגדי זהב של הכהן הגדול, שנועדו לבטא את בגדי המלוכה שבו.
עוד קודם לכניסה למהות כל בגד לבדו, חשוב להתייחס למכלול. מכלול זה מלמד כי המשכן מדבר על שלמות. תחילתה של שלמות זו היא בעולם הפנימי, בהשראת שכינה, ב"ונודעתי לך שם", בדיבור הא-לוהי המיוחד לעם ישראל, במקום בו עם ישראל עובד את ריבונו של עולם ובעניינים המיוחדים למפגש שבין א-להים ואדם. זו המהות הפנימית של המשכן, והיא יסוד הכל. נביאי ישראל שבו ודיברו על כך שיסוד המשכן והמקדש הוא בקדושה המיוחדת הקיימת בהם, המחייבת את ההתנהגות הראויה במקום העליון הזה. ההתנהגות נבנית על בסיס הצדק והמשפט, ומטפסת ועולה על לפסגות השראת השכינה.
היות התוכן עיקר אינו מטשטש את החשיבות שיש גם להופעה החיצונית של הדברים. ההופעה החיצונית המכובדת היא הדרך הראויה לבטא תוכן פנימי. המאבק המתמיד שלנו בצורה חיצונית שאין לה מהות פנימית צריך להיזהר שלא לגלוש לביטול מוחלט של חשיבות העולם החיצוני. התורה עצמה אינה מתעלמת מעניינים אלה: בד בבד עם החשיבות העליונה של היות אברהם אבינו עושה צדקה ומשפט, עוסקת התורה גם ברכושו ובעושרו הגדול; בד בבד עם היות יצחק אבינו "פחד יצחק", מציינת התורה את מאה השערים; התורה עוסקת ביופיה של רחל וביופיו של בנה – יוסף הצדיק, בד בבד עם התגברותו המופלאה על הניסיון שהוא עמד בו.
גם כשעוסקת התורה בענייני ארץ ישראל אין היא עוסקת רק בהיות ארץ זו ארץ הקודש ופלטרין של מלך המחייבים התנהגות מוסרית עליונה פן תקיא הארץ אותנו, אלא היא מרחיבה בטוב הארץ, בשפע הגדול שיש בארץ זו, בכך שהיא מלאה ברכה, ובכך שהאומה המקיימת מצוות תזכה בכל הטוב שהארץ הזו מזמנת.
מכאן עולה גם משמעות מעשית התנהגותית. בד בבד עם טיפוח העולם הפנימי והתוכני, צריכה להופיע גם בנו צורה חיצונית ראויה. בהקשר זה ראוי לציין באופן מיוחד את התפילה. על אף היות התפילה עבודה שבלב, שעיקרה טמון בשורש הפנימי של ההתקשרות בין א-להים ואדם, יש לה גם צורה חיצונית ראויה: למן צורת בית הכנסת ומקום התפילה, דרך המתינות באמירת לשון התפילה כאדם המונה מטבעות, ועד לעובדה שבית הכנסת אינו יכול להיראות כמקום של קריאת עלונים ושיחות על ענייני העולם הזה. בית הכנסת ראוי גם לצורה חיצונית ראויה – בין של המבנה והריהוט, ובין בהתנהגות האנושית החיצונית שבו. ואם זוכה הקהילה וגם מתפללים בו בקול רם, ובאמירת "אמן" משותפת, כשכל הקהל כולו שותף בתפילת הציבור – על אחת כמה וכמה שמדובר במימוש יסודי של צורת המשכן.
ראוי שבתי הכנסת שלנו ייראו יותר ויותר כמו המשכן. שישמשו ביסודם כמקום לדיבור שבין אדם ובין א-לוהיו, ושעולמם יהיה מושלם בשני הכיוונים: בראש ובראשונה שיהיו מקום בו תוכן התפילה ומהותה ימלכו בכיפה, אך במקביל שגם ייראו כך. בית הכנסת נקרא "מקדש מעט" ובבית א-לוהים יש להתהלך ברגש ובעדינות, בקדושה ובהתעלות רוחנית, שהיא גם נראית כך וגם נשמעת כך. פרשיות השבוע הן הזמן לנער את בית הכנסת מקיפאונו, לשוב ולהתנהג בהם בצורה ראויה, לחדול מהפיכתם למועדון קריאה של עלוני פרשת השבוע, להפסיק את דיבורי החולין, ולחתור באופן מתמיד להשראת שכינה.
(תצווה תשסח)
