מערכת שבתוןפרופסור יהושע ליברמן, דיקן בית הספר למנהל עסקים, המכללה האקדמית נתניה
הטיפול בסביבה ובמשאביה הטבעיים מצוי בראש סדר היום הגלובלי בעשורים האחרונים. אך לאחרונה הוענק פרס נובל לשלום לאמריקני הבכיר אל גור, צעד המעיד על מרכזיותה של הסביבה לאנושות. לכאורה, ההתייחסות לסביבה התפתחה בעידן המודרני, בעקבות תהליכים של תיעוש ועיור מואצים, גידול האוכלוסייה על פני כדור הארץ, וניצול מוגבר של משאבי טבע בעטיה. קרנות מחקר ותכניות לימודים מדעיות בתחום הסביבה תומכות במהלכים לשיפור איכות הסביבה במאמץ בינלאומי משותף, חוצה עמים ויריבויות מדיניות. כנגד רקע זה מפתיע, אולי, לגלות כי מקורות היהדות המדרשיים וההלכתיים עוסקים כהנה וכהנה בהגנת הסביבה, תוך הצגת זוויות ראיה חדשניות, לא רק לזמנן ולמקומן. ברשימה זו מוצג מעט מזעיר מן היריעה הרחבה של תפיסת איכות הסביבה במקורות היהדות.
הפארק הציבורי הראשון שניטע בעולם הינו גן העדן מקדם. שם הונח האדם שיצר הבורא, והוגדר תפקידו 'לעבדה ולשמרה' (בראשית ב טו) כלומר, טיפוח הסביבה. צאצאו הרחוק של אדם, נח, נצטווה על בניית תיבה בת שלש קומות: 'תחתים שנים ושלשים' (בראשית ה טז). מה היה יעודה של כל קומה? מבהיר רש"י בעקבות המדרש: 'עליונים לאדם אמצעים למדור בהמה תחתיים לזבל' (שם, הדגשת המחבר). הגע עצמך, בעיצומם של ימי המבול, וההצפה הכללית לאחר שנכלאו ארובות השמים, הקפידו נח ובני ביתו לא להשליך זבל למים, חפים מאימת רגולטור, ובלא חוקי עזר ותקנות מן החוץ. גם אם היסטורית לא ניתן להוכיח שאכן כך נהגו, עצם נגיעתו של המדרש הקדום בבעיית הטיפול בזבל בתיבה, מעידה על מודעות סביבתית מרשימה. במקביל, תום עידן המבול מציין צניחה באורך החיים הממוצע של עשרת הדורות השניים לבריאה, בהשוואה לעשרת הראשונים, מ 858.4 שנים ל 155.6 שנות חיים (ליברמן, אלמנך התנ"ך, עמ' 26). מה מקורה של ירידה זו? הרמב"ן מציע 'כי אדם הראשון מעשה ידיו של הקב"ה נעשה בתכלית השלימות … וגם אחרי שנקנס עליו שיהיה בן מות היה בטבעו לחיות זמן רב וכאשר בא המבול על הארץ נתקלקל עליהם האויר והלכו ימותם הלוך וחסור … (בראשית ה ד). במילים אחרות: זיהום אויר גורם לקיצור ימי האדם.
במישור המצוות המעשיות ניתן להבחין בכמה הנחיות סביבתיות בולטות. דגם התכנון האורבני של ערי הלויים (במדבר לה ד-ו) כמפורש על-ידי רש"י, דורש 'ריוח מקום חלק חוץ לעיר סביב להיות לנוי לעיר ואין רשאין לבנות שם בית ולא לנטוע כרם ולא לזרוע זריעה'. דרך אגב, תקנה תלמודית שהיתה תקפה בירושלים – שלא נמנתה בערי הלויים – קבעה שאין עושים גינות ופרדסים בעיר משום סרחון (בבא קמא פב ב). הנה לנו שאיפה לאסתטיקה (נוי) ולאויר נקי, כמכוונות את עקרונות התכנון העירוני לרווחת תושבים ומבקרים.
ראוי להדגיש שתי מצוות סביבתיות הנוהגות במצבי מלחמה, האחת פרטית, ורעותה – ציבורית. כל חייל הנוטל חלק ביציאה למחנה על אויבי ישראל, מצטווה על הכללת פריט חובה בציודו האישי, כפק"ל (פקודות קבע לקרב): 'ויד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרתה בה ושבת וכסית את צאתך' (דברים כג יד). יש ביסוד מצווה זו גם מקדושת המחנה, גם משמירת ההיגיינה האישית, וגם מהקפדה על איכות הסביבה. היבט אחרון זה זוכה להטעמה בכתוב עצמו: 'ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ' (שם, יג). תרגומו של אונקלוס למילים 'ויד תהיה לך' לאמר 'ואתר מתוקן יהא לך', מעצים את המשמעות הסביבתית של המצווה, המקוימת בידי כל חייל בודד, למכשיר המשפר את איכות הסביבה של המחנה הצבאי הקולקטיבי.
המצוה השניה, המוטלת על הצבא ומפקדיו, כגוף ציבורי, ולא על החייל הבודד, אוסרת על כריתת עצי מאכל בזמן מצור על עיר אויב, וכפי שמכתירה בעל ספר החינוך: 'מצוה תקכ"ט שלא נכרות אילנות כשנצור על עיר'. תחת כותרת זו מזהירה התורה: 'רק עץ אשר לא עץ מאכל הוא אתו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר …' (דברים כ כ). הווה אומר, אין לעשות שימוש בעצי פרי כאמצעי סיוע להטלת מצור על עיר, או – גם מהלכים צבאיים כפופים לשיקולי איכות סביבה.
נמצינו למדים כי אפילו בשעות חירום, שבמסגרתם נוטים חיילים לפרוק בקלות עול נורמות אזרחיות מקובלות, מקפידה התורה על שמירת הסביבה הן ברמה האישית והן ברמה הציבורית, מגמה המרמזת על החשיבות שמייחסת התורה לסביבה הטבעית ולהגנתה.
(שמות תשעב)
