אנו מבקשים אחדות בעם ישראל. אך כיצד ניתן לכונן אחדות בין חילונים לדתיים? כיצד יהודי שומר הלכה יכול להכיל מבחינה דתית את חברו שאיננו שומר אותה?
כאן אתגר הסולידריות הדתית הופך למורכב. כאן כבר איננו מסוגלים לקבל אוטומטית את דרכו של האחר. אדם שאינו שומר כשרות, למשל, לא נוכל לאכול מבישוליו, גם אם נרצה מאד לשמור על אחדות. אדם שאינו שומר מצוות, לא יוכל לשמש כעד לקידושין, עד כמה שהדבר מצער. אך האם משמעות הדבר, שלא נוכל לכונן שום שותפות רוחנית עם אותם אנשים? האם נגזר עלינו להתנתק מבחינה רוחנית?
האמת המצערת היא שבמחוזות רבים התשובה לכך היא חיובית. בעיני רבים, אדם חילוני לא יכול ליטול אף חלק בעולם הדתי. הוא יכול אמנם להשתתף בתפילה, אך רבים לא יצרפו אותו למניין ולא יעלו אותו לתורה. הם לא ישתו מהיין (הכשר) שלו ולא יענו אמן על ברכותיו. והוא הדין ל"אחרים" אחרים, כמו רפורמים וקונסרבטיבים, להט"בים וכד'. כל מי שנחשב לאחד ש"חצה את הגדר" יופקע לחלוטין מכל שותפות דתית.
לטעמי זוהי גישה פסולה מכל וכל. ההלכה עצמה ידעה להתפשר במקרים רבים ולא להקפיד על שורת הדין, כדי לכונן שלום. היא ציוותה בבית דין להעדיף פשרה, ותיקנה תקנות כדי לשמור על השלום בין בני אדם. אם כן, גם בענייננו, אם באמת אנו דואגים לערך האחדות בעם ישראל, עלינו לדעת את אמנות הפשרה. הדת צריכה להיות דווקא זו שמבשרת ומקדמת את האחדות ולא קורעת אותה. הדת צריכה להיות הדרך לפתרון ולא שורש הבעיה.
את אמנות הפשרה ניתן ללמוד מהגישה הספרדית (השורשית) בהלכה. דיבורים על גדר שמשהו חצה, או שמות שבהם אנו מכנים קבוצות בעם ישראל, הם תוצר אשכנזי מובהק. בארצות המזרח, פוסקי ההלכה ידעו להפגין יחס רך יותר כלפי הציבור המגוון שאותו הנהיגו.
טלו למשל את פסיקתו של הרב יוסף משאש, כשכיהן כדיין במרוקו וכרבה הראשי של חיפה. באחת מתשובותיו הוא תוקף את אותם צדיקים – 'חכמים בעיניהם', הוא קורא להם – אשר טענו שהבשר היוצא מתחת ידי קצבים יהודים שאינם שומרים את השבת אינו כשר. לאחר שהוא מנתח מבחינה הלכתית עד כמה (לא) חמור חילול השבת שלהם, הוא מעלה טענה עקרונית אחרת, והיא שהעובדה שהם מחללים שבת לא אומרת שהם אינם מקפידים על כשרות (שו"ת מים חיים, סימן קמג). הנה לפנינו תפיסה מורכבת של הדת. אין בעולמו דתי או חילוני, אורתודוקסי או רפורמי, אלא תפיסה של רצף דתי, של אחד ששומר יותר ואחר ששומר פחות, אבל כולם בסופו של דבר יהודים. לא כל עבירה שוברת את הכלים. ייתכן שמשהו יחלל שבת אך ישמור כשרות.
זו הגישה שעלינו לאמץ היום כדי לאפשר סולידריות דתית עם מי שאינו שומר תורה ומצוות. די לקטלג. די להכניס אנשים להגדרות. די לחלק את העולם הדתי לאנ"ש ולמי שאיננו אנ"ש. די להציב גדרות שאין מאחוריהם ממש. במקום זאת, יש להתבונן על יהודים במבט רך ומורכב יותר. לכל אחד יש חולשות וחוזקות, והעובדה שיש שאינם מקפידים על דברים מסוימים או חושבים אחרת מאתנו, איננה פוסלת אותם באופן קטגורי. במקום להתבונן על שהם לא מקיימים או לא עושים, הבה נשנה את המבט ונתבונן על מה שהם כן עושים. וכש"אנו" נשנה את המבט "עליהם", אז גם המבט "שלהם" ישתנה "עלינו", ושוב לא נהיה עוד "אנחנו" ו"הם", אלא רצף אחד ארוך של אנשים, שמאוחדים סביב זהות יהודית אחת.
(משפטים תשפ)
אחדות עם ציבור שאינו שומר מצוות
השארת תגובה