מערכת שבתוןחיים שרייבר, בית אל
רבי יצחק מוורקי הקשה על הדין המובא בגמרא שהקלפי שבה היו עושים את הגורלות בין שעירי יום הכיפורים היתה של עץ ולא של כסף או זהב מכיון התורה חסה על ממונם של ישראל, הרי בבית המקדש היה כל כך הרבה כסף וזהב, ומדוע דוקא בקלפי חסה התורה על ממונם ישראל. והסביר, מכיון שהכהן הגדול שנכנס פעם בשנה לקודש הקודשים היה מופשט מן הגשמיות כמו שכתוב "וכל אדם לא יהיה באהל מועד " ואף הכהן גדול שהיה אז באהל מועד לא היה אדם אלא 'מלאך ה', והיה חשש שהוא עלול לשכוח את צרכיהם של ישראל ויתפלל רק על הצרכים הרוחניים, לכן הדגישה הגמרא שעשו היכר במקדש על ידי קלפי של עץ ולא של זהב כדי להזכיר לכהן הגדול שעליו להתפלל גם על הצרכים הגשמיים על ממונם של ישראל. מכאן הוסיף למדים אנו שהמנהיג מחויב לדאוג שלא יחסר לאיש מישראל דבר, גם כשהוא מופשט כולו מעניינים גשמיים עליו לזכור שישראל זקוקים לפרנסה .
ישנם מספר מקורות בחז"ל לכך שהתורה חסה על ממונם של ישראל, ומכל מקור ניתן ללמוד מתי יש לחוס על ממון ישראל, כמה יש להשתדל שממון ישראל לא יפגע וכו'.
המשנה במסכת נגעים מתארת את השלבים המקדימים לפני הכרזת הכהן על בית המנוגע כבית טמא. "כיצד ראיית הבית? ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר "כנגע נראה לי בבית ", אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי לא יגזור ויאמר נגע נראה לי בבית אלא כנגע נראה לי בבית. "וצוה הכהן ופנו את הבית ובטרם יבא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית ואחר כך יבא הכהן לראות את הבית "…אמר רבי מאיר וכי מה מטמא לו אם תאמר כלי עציו ובגדיו ומתכותיו מטבילן והן טהורים על מה חסה התורה על כלי חרסו ועל פכו ועל טפיו (=תנור וכירים של חרס המיטלטלין. רע"ב) אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי ק"ו על ממונו החביב…"
משנה זו מלמדת אותנו, על פי דקדוקו של רבי מאיר מהפסוק "ופנו את הבית", את הכלל שהתורה חסה על ממונם של ישראל אף אם מדובר על כלים זולים ופחותים ככלי חרס. לכלי-חרס אין טהרה אם נטמאו אלא יש לשוברם, וכדי למנוע את שבירתם מצווה התורה להוציאם לבל יטמאו ויגרם הפסד לבעל הבית.
מקור נוסף לכל זה נמצא בגמרא בסוגיה העוסקת בלחם הפנים, שנעשה מחיטים שנקנו בשוק, שמחירם לא יקר, ומהם עשו סולת, ולא חייבה התורה לקנות סולת בשוק, שמחירה יקר יותר, הסיבה לכך "מפני החיסכון. מאי מפני החיסחון? אמר רבי אלעזר: התורה חסה על ממונן של ישראל. היכא רמיזא? דכתיב: והשקית את העדה ואת בעירם ". פסוק זה מציין שהקב"ה אמר למשה שהוצאת המים מן הסלע תהיה עבור עם ישראל ועבור בהמתם, מכאן שהקב"ה חס על ממונם של ישראל.
המפרשים ביארו מדוע יש צורך בשני דרשות לדין זה. הרב יחזקאל בן יהודה לנדא, בעל הנודע ביהודה ביאר שהחידוש בפסוק "והשקית את העדה ואת בעירם" הוא שאף על פי שהמים יצאו מן הסלע בדרך נס "ולמעט בניסא עדיף ודי שעשה נס שיצאו מים לצורך העדה שהוא להציל נפשות ישראל שלא ימותו בצמא והקב"ה הרבה לעשות עוד נס שיצאו גם לצורך בעירם בזה נראה איך חס על ממון ישראל לעשות אפילו נס יוצא מן הטבע להציל ממון שלהם" אך עדין הלימוד מפסוק זה מהוה ראיה "שחס הקב"ה על ממונם של כלל ישראל ששם היה בעירם של כל ישראל ולכן אמר והשקית כו' ואת בעירם…אבל אין מזה ראיה שהקב"ה חס על ממונו של יחיד" ועל כן בא הלימוד מן הפסוק "וצוה הכהן ופנו את הבית" שמדבר על ממונו של יחיד "שגם בשל יחיד שייך חס על ממון".
למדנו מדברי הנודע ביהודה שני כללים ביחס לממונם של ישראל. א. הקב"ה משנה מדרך הטבע ועושה נס להציל את ממון ישראל. ב. הקב"ה חס אף על ממון של אדם בודד של היחיד של הפרט אף שממון זה הוא פחות ערך כדוגמת כלי חרס פשוטים.
המאירי כתב הדרכה לפוסק "כל שבאה הוראה לפני חכם ואפשר לו להתיר בריוח בלא מחלוקת מי שראוי לסמוך עליו, אין ראוי לו להתחסד ולחזר אחר החומרות יותר מדאי אלא יחוס על ממונן של ישראל, שאף התורה חסה על ממונן של ישראל כמו שאמרו בתורת כהנים וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע על מה חסה תורה שלא יאמר הכהן טמא עד שיהיו הכלים חוץ לבית אם על בגדים וכלי מתכות מטבילן והן טהורים הא לא תסה תורה אלא על כלי חרס ועל כלים שאין להם טהרה אלא שבירה אם כן חסה על ממונם של צרי עין על ממונן של צדיקים לא כל שכן".
ואכן, נימוק זה אוזכר בדברי פוסקים רבים כטעם להקל במצבים שונים, נזכיר שנים מהם אחד מתקופת הראשונים ואחד מפוסקי זמנינו. הרא"ש כתב "והאוסר עליו להביא ראיה ברורה וחזקה, כי התורה חסה על ממונם של ישראל". ובדומה לו הרב עובדיה יוסף כתב "ראיתי איזה חכמים פעיה"ק ת"ו שמרבים להחמיר לרבים בדיני פסח. ולפענ"ד "לא זו הדרך ולא זו העיר" שהתורה חסה על ממונן של ישראל, ותינח למאן דאפשר ליה, דלא אפשר ליה – מאי?! וכל הרוצה להורות ישקול בדעתו בשקל הקדש…"
לסיכום, ראינו את המצבים והמקרים השונים בהם קיים הכלל "התורה חסה על ממונן של ישראל". כלל זה אינו רק הנהגה טובה או המלצה אלא בא לידי ביטוי גם בדברי הפוסקים לדורותיהם כשיקול בפסיקת ההלכה, מה שמלמדנו שאף על כל אחד מוטל בחיי היום-יום לנהוג במשנה זהירות בממונן של ישראל.
(שמות תשעב)
