מנהיגים שבורחים מאחריות

מתי מעט מדמויות המקרא זכו שתיקרא פרשה על שמם. שלוש מהן – אינן 'משלנו': יתרו, קורח ובלק (ואם תרצו, גם נח שקדם לאברהם העברי), לעומת שרה אמנו ופינחס הכהן, ש"בני ברית" המה.

עיון בדמותו של יתרו, הן בפשוטו של מקרא, הן בספרות חז"ל ובדברי הפרשנים, מעלה תובנות מרתקות. הוא נע בין הצגתו כדמות חיובית, רוחנית לעילא, המחפשת אחר האמת, לבין דמות שלילית, של כהן לעבודה-זרה, "אבּוּ אל בַּנַאת" נהנתן, התר רק אחר טובתו-שלו ונוטש את המערכה ברגעים קשים. כתמיד, התוצאה הסופית הרבה יותר מורכבת ממה שנדמה בראשונה. אישיות מרתקת, רבת גוונים, השונה לחלוטין מהדימוי הפשטני שנוטים לעתים לייחס לה.

בספרו "ציר וצאן – מנהיגות ומשבר מסבלות מצרים ועד ערבות מואב" (בהוצאת ישיבת "הר עציון"), מקדיש המחבר, הרב משה ליכטנשטיין, ראש ישיבת "הר עציון", פרק מרתק לתיאור דמותו של יתרו. אגב עיונו במקרא, הוא עומד על הזיקה שבין שני ה'בורחים', החתן והחותן.

על הראשון נאמר: "ויברח משה מפני פרעה, וישב בארץ מדין, וישב על הבאר" (ב, טו). הכתוב אינו אומר "ויברח מפני פרעה לארץ מדין" אלא "וישב בארץ מדין".

שלא כמקומות אחרים, לא נאמר כאן "ויגר שם" או "ויבא שמה" אלא "וישב בארץ מדין". ללמדנו, שהייתה זו ישיבת קבע, שאולי ראשיתה בבריחה, אך סופה בבחירה, נישואין עם בת כהן מדין, התערות בארץ וישיבה בה במשך כששים(!) שנה.

בפירושו לספר שמות (ד, יט), מנסח הרמב"ן, כדרכו בחריפות, את הפער הקוטבי שבין משה רבנו לבין עמו: "בהיותו בן חורין במדין, יושב בביתו בשלום עם בניו ועם אשתו, חתן כהן הארץ", וכל זאת בעוד אחיו מצויים תחת שעבודו המר והרע של פרעה, נאנקים בסבלותם.

הרב ליכטנשטיין מסב את שימת לבנו למדרש חכמים (סוטה יא, ע"א) שזימנו את חברי "ועדת ההיגוי" של מכונת ההשמדה לפונדק אחד. ה"טְרִיוּמוִירַאט", שלישיית המנהיגים שנקראו לתכנן את הפתרון הסופי: "הבה ונתחכמה לו: שלושה היו באותה עצה: בלעם ואיוב ויתרו. בלעם שיעץ- נהרג. איוב ששתק – נידון בייסורין. ויתרו שברח – זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית(!)".

אכן, שלא כאיוב שנותר אדיש, יתרו אינו בורח בשל חוסר רגישותו לכאב הנאנקים אלא בשל אי יכולתו להתמודד עם כוחות הרֶשַע. לפי ניתוחו של הרב ליכטנשטיין, יתרו היה מודע היטב לעוול המוסרי ולאכזריות הנוראה שבמעשי פרעה, אך לא היה יכול להם. אין הוא אדיש אלא נואש. רגישותו לסבל וחוסר יכולתו למנוע אותו לא הותירו לו ברירה אלא לברוח לארץ מדבר, לפרוש מחיי המעשה לחיי הרוח.

לפי תיאורם של חז"ל, יתרו היה תייר קבע בממלכת הרוח. "נוסע מתמיד" בעולם הדת והדעת. בחיפושיו אחר האמת התיאולוגית, "לא הניח יתרו עבודה זרה בכל העולם שלא חזר עליה ועבדה" (מכילתא יתרו).

לא ייפלא אפוא שגם כש'שמע' על התגלות הקב"ה במעמד הר סיני, מיד התייצב ובא. ולא עוד, אלה שבירך וקרא בשם ה' : "ברוך ה'… עתה ידעתי כי גדול ה' מכל הא-להים" (יח, י-יא).

כל עוד חנו ישראל ליד "הר האלוקים", נשאר יתרו עמם. אך כאשר ביקשו לשוב לחיי המציאות, למסע המדבר וכיבוש הארץ, יתרו ה'רוחני' לא מצא עוד את מקומו עמם ופרש מהם. משה רבנו, לעומתו, לא ברח אלא בחר להנהיג את עַמו.

כך, בימים ההם. וכך, בזמן הזה. יש מנהיגים שבורחים מאחריות, נוטשים את הספינה הטובעת והולכים "לעשות לביתם". ויש כאלה, הבוחרים להתמודד עם האתגרים הגדולים שנכונו לעמם ולארצם.

(יתרו תשפ"א)