הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)זכות גדולה היא להיות שליח ציבור. האדם נשלח על ידי הציבור להוביל את תפילת הציבור, להוציא את הציבור ידי חובתו באותם מקומות בהם הש"ץ מוציא ידי חובה, ולרומם את עבודת ד' בבית הכנסת. זו גם הזדמנות גדולה שניתנת לשליח הציבור: הזדמנות לעמוד כראוי לפני ד' (ובהזדמנות זו נכון יהיה להקפיד על התעטפות בטלית לכבודה של התפילה על ידי כל שליח ציבור; לכבד את התפילה על ידי דקדוק באותיותיה, אם כי כמובן לא להטריח את הציבור; לסחוף את הציבור לענות אמן אחרי הברכות, ועוד עניינים רבים שיכולים להעלות את התפילה למרומים גבוהים יותר על ידי שליח הציבור.
רבים מתחמקים מחובה זו. הם מדמים לעצמם כי הולכים הם בדרכי משה רבינו, שאף בפרשה שלנו, לאחר שהחלה שליחותו להוציא את עם ישראל ממצרים, הוא מנסה להתחמק ממנה: "וידבר משה לפני ד' לאמר: הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים". שני הנימוקים המופיעים בדברי משה רבינו מופיעים תדיר גם בדברי המתחמקים מלהיות שליחי ציבור: הטיעון כי היותו של האדם שליח ציבור לא ישנה דבר באופי התפילה, והטיעון כי מי שמבקשים ממנו אינו ראוי להיות שליח ציבור. ברם, אנו שוכחים כי טיעוניו של משה רבינו לא מתקבלים על ידי ריבונו של עולם. להפך, בפרשה הקודמת נאמרו כלפיו דברים קשים. השאלה האם השליחות תצליח או לא תלויה בראש ובראשונה בהשקעה בשליחות הזו, ואין לבוא מלכתחילה עם הטיעון כי השליחות לא תעלה יפה. לא זו בלבד, אלא שצריך להיזהר מלהזדרז ולהכריז על עצמו כ"ערל שפתיים". אמנם, אין לשלוח כשליח ציבור את מי שהוא מטריח על הציבור, אולם רבים רבים מהמסרבים להיות שליחי ציבור אינם ערלי שפתיים כי אם עצלנים.
מדוע נושא זה כל כך חשוב ? הוא חשוב בשל העובדה שאסור לנו לפתח את התחושה כי התפילה היא טורח שצריך להתחמק ממנו, אלא להפך; הוא חשוב בשל העובדה שהדבר מטמיע את עולם השליחות, כחלק בלתי נפרד של החיים; הוא חשוב כי הוא מעצים את ההכרה שהתפילה אינה עניין פרטי בלבד, כי אם גם עבודת ד' של הציבור; הוא חשוב בשל העובדה שהוא מוציא את שיח הזלזול והביטול מהתפילה; הוא חשוב כי יש בכוחו לנער את בית הכנסת, בין אם מדובר בבית כנסת בו יש רעש גדול, של דיבורי חול אסורים, וכל אחד שהופך להיות שליח ציבור וחווה את הבדידות שליד העמוד עשוי להתנהג אחרת כאשר חברו יהיה שליח ציבור, ובין אם מדובר בבית כנסת שעוצמת הרעש בו היא כשל בית קברות, עד שקול התפילה לא נשמע בו, ושליח הציבור מצליח לעורר את הציבור להיות שותף בתפילה.
בדרך כלל לא מדובר בסירוב בשל ענווה; בדרך כלל לא מדובר בסירוב בשל קושי השליחות; בדרך כלל לא מדובר בסירובים מטעמים דומים לשל משה רבינו, שכאמור – אף הם לא התקבלו. בדרך כלל מדובר בהפגנת התחושה כי מי שעובר לפני התיבה הוא "פריאר"; בדרך כלל מדובר בהפגנת התחושה כי אין לקחת את התפילה ברצינות גדולה מידי; בדרך כלל מדובר בהפגנת התחושה כי המסרב רוצה להירדם רוחנית ולא להתאמץ יותר על המידה; ובדרך כלל מדובר בפחד שמא ייראה האדם להוט לכבוד, ואין הוא רוצה שכולם יידעו שאכן כך הוא, ועל כן הוא מסרב (אך ורק) לכבוד של שליח הציבור. אולם לא זו המסילה הנכונה, ואנו מחויבים ללמוד ממשה רבינו לא את סירובו כי אם את הסכמתו, ומסירות הנפש שלו להוליך את עם ישראל לתורתו ולארצו. הצעד הראשון בכך הוא הנכונות להיות שליח ציבור.
(וארא תשעב)
