עו"ד פרופ' אבי וינרוטמשה אומר לפרעה (שמות ז', ט"ז) "שלח את עמי ויעבדוני במדבר, והנה לא שמעת עד כה".
המילים "לא שמעת עד כה" תמוהות, שהרי זו הפעם הראשונה שמשה מדבר עימו?
רבי לוי יצחק מברדיטשב משתמש בהבחנה בין המונח "כה" למונח "זה".
במדרש (סִפְרִי מטות, א) מובא שמשה התנבא בלשון "זה הדבר אשר ציווה ה'", ואילו שאר הנביאים התנבאו בלשון "כה אמר ה'".
"זה" – מבטא דבר מדויק, שאדם רואה כהווייתו. "כה" – מבטא דבר משוער, שאדם מבין ומעריך בלי שראה. אכן, יש שתי דרכים ללמוד על המציאות.
ראיה – שבה "תמונה שווה אלף מילים" ואין צורך בהסברים. שמיעה, שבה אדם למד מכוח הבנה מדברים שנאמרו לו. מי שרואה חווה את המציאות. מי ששומע מאחרים למד על המציאות.
ראייה מתייחסת לדבר מוחשי. שמיעה תופסת קולות, צלילים, מילים. שמיעה במובן של הבנה (כלשון רש״י בראשית מ״א, ט״ו) מתייחסת לדבר מופשט.
בין ראייה לבין שמיעה יש הבדל מהותי. האדם כיצור גשמי משתכנע יותר מראייה, שבאמצעותה הוא חווה דברים מוחשיים, מאשר מחוש השמיעה שבאמצעותו הוא למד על תופעות מופשטות. לכן אינה דומה שמיעה לראיה. אם יש עדים שפלוני מת, ו"בא הרוג ברגליו" הראייה תגבר על השמיעה.
אמונה מבוססת על שמיעה משום שהיא מתחילה במקום שבו מסתיימת הידיעה. לכן אומרים אנו "שמע ישראל" ומכסים את העיניים.
בהר סיני אירעה תופעה יוצאת דופן שבו המופשט הפך למוחש ״וכל העם רואים את הקולות"! הייתה זו חוויה של אמונה, ברמה של שכנוע מוחלט, שהרי "פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש" (דברים ה', ד'), וראינו בעינינו את השכינה כפי שנאמר (דברים ד', ל"ה) "אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוקים". מאותה עת חל שינוי בנבואתו של משה. בתחילה נקט משה בלשון "כה אמר ה'". כך למשל (שמות ד', כ"ב) "כה אמר ה', בני בכורי ישראל" וכן (שמות ה', א') "כה אמר ה' א-לוהי ישראל שלח את עמי". אולם, החל ממתן תורה החל משה להתנבא במונח "זה".
בעת שמשה ניצב לפני פרעה, הייתה האמונה עדיין שכלית ולא חושית. זה שלב של "כה" ולא של "זה". אילו היה פרעה שולח את העם מייד, הם היו מגיעים לסיני ומגיעים במישרין לדרגה של "זה". אבל, פרעה הקשה את ליבו ודרגת האמונה המוחשית של הר סיני" המכונה "זה" התעכבה ובינתיים שררה אמונה בדרגה של "כה". לכן, אמר משה לפרעה "שלח את עמי ויעבדוני במדבר" וכך תשרור אמונה של "זה". אולם, "לא שמעת עד כה" – פרעה גרם שתמשיך לשרור בינתיים אמונה מסוג המכונה "כה".
בזוהר (חלק ג' דף ר"ל עמ' א') נאמר כי בימי גאולה נקראת השגת האדם את אלוקיו בתואר "אמת" ובימי גלות ו"הסתר פנים" היא נקראת "אמונה". אין זו אמונה של ראייה, הנוהגת בעת של "אור" אלא אמונה שעוד יהיה אור ועוד נראה עין בעין בשוב ה'.
בגמרא סנהדרין דף צ"ד עמ' א' מבואר כי הגלות נמשלה ללילה כי האדם אינו רואה אלא רק "מאמין". משום כך יש הסוברים כי "תפילת ערבית רשות ולא חובה", כי אי אפשר לחייב אדם להתפלל בשעה שאינו רואה אלוקות. "תפילה היא הכרת הנוכח". רק מי שמאמין אף בימים חשוכים מגיע לדרגה גבוהה ומתפלל!
במסכת ברכות דף ד' עמ' ב' נאמר "איזהו בן העולם הבא? זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית".
מי שמתעלה ומצליח לבקוע את מסך החשכה ולהאמין גם בימי חשכה – מעלתו גדולה לאין שיעור.
אדרבה, אמונה נבחנת בזמנים חשוכים, והיא הערובה לכך שנגיע לאור.
על כך נאמר (תהילים צ"ב, ג') "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות".
