הרב ארי לנדאכאשר משה רבנו מצוה את ישראל להקריב את קרבן הפסח במצרים (פרק יב') " (כא) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח:" הוא מוסיף גם את הציווי לדורות " (כד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם: " אבל מיד נספח אליו ציווי הדן בהתמודדות המסר עם הבנים "(כו) וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם: (כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:". חז"ל אפיינו את הילד הנידון כרשע כי אין הוא שואל אלא אומר (וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ) ולכן הוא מעוניין להתריס ולא באמת לברר. בסוף הפרשה, במסגרת הציווי על קדושת הבכורות שהוא למעשה זיכרון ליציאת מצרים ממשיכה התורה שוב לצוות על העברת המסר לבנים וחינוכם (פרק יג') " (ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:" כיוון שילד זה אינו שואל , והאב מצווה להגיד לו הבן כונה "שאינו יודע לשאול". מספר פסוקים לאחר מכן ממשיכה שוב התורה באותו כיוון של העברת מסר יציאת מצרים לבנים " (יד) וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:" בן זה לאור שאלתו הסתמית (מַה זֹּאת?) נקרא הבן התם.
בספר דברים, משנה תורה, (שדרך אגב משה החל באמירתו היום א' בשבט) שוב חוזרת התורה על ציווי חינוך הבנים לערך של יציאת מצרים (פרק ו) " (כ) כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֶתְכֶם: (כא) וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה:" וכאן אפיינו חז"ל את הבן על פי שאלתו המורחבת והסקרנית כבן החכם. כידוע אותו מדרש מכילתא שמגדיר את הבנים נכנס לנוסח ההגדה בליל הסדר, אלא שהסדר שם הוא שונה לגמרי, חכם רשע תם ושאינו יודע לשאול, סדר אחר לחלוטין מסדרה של תורה. האבודרהם (אחד מן הראשונים) הסביר את הסדר בהגדה כך ששם נכתב על פי חכמת הבנים. החכם הוא כמובן ראשון ולאחריו הרשע שגם הוא חכם אך משתמש לרעה בחכמתו. לאחריהם התם שחוכמתו ירודה אך לפחות יודע לשאול ולאחריו "שאינו יודע לשאול".
אך מדוע הסדר בתורה הוא שונה, קודם כל רשע ואחר כך שאינו יודע לשאול לאחריו התם ורק לבסוף החכם. יתכן כי יש כאן מסר חשוב בענייני חינוך הבנים. אנו נוטים להשקיע בחינוך הילדים החכמים והממושמעים אך ילדים קשיי הבנה ומרדנים עלולים לקבל אצל הוריהם עדיפות שניה. באה התורה ומתחילה את ציווי החינוך דווקא בבן הרשע, אם יש ילד מרדני תקרב אותו תקשיב לו ותתמודד איתו. נכון הוא כי תשובת המדרש היא "אף אתה הקהה את שיניו", אך צריך להבין מה הפירוש של ביטוי זה. הקהה את שיניו אין המשמעות הכה אותו בשיניו אלא תקהה את החוד של "שיניו" כביכול הארס של שאלותיו המתריסות כי בשאלות אלו ישנו אוצר גדול רק שהוא מנצל אותם להתרסה, אם כך תפקידם של ההורים לא לבטל את השאלות אלא להקהות את חודם המתריס ולהתמודד עם עצם השאלה. לאחר מכן לשים לב לילד שאינו שואל, לא להתעלם מחינוכו, אלא לעורר את סקרנותו ע"י העברת מידע חשוב אליו כדי שנוכל לעורר את סקרנותו. רק לאחר מכן נפנה לילדים "החיוביים" (לכאורה, אלה שפשוט נראה לנו שנוח לנו יותר בחינוכם), ונתחיל דווקא בתם כדי לחזק אותו ורק לבסוף נגיע לבן החכם. חשיבה כזו על חינוך נותנת לנו כלים להתמודדות עם הילדים השונים.
(בא תשעב)
